הטירוף שנקרא חיי -חלק 4

-סגרתי את הדלת אחרי אדם והרגשתי שהעולם קורס, אבל לא רק עלי, הרגשתי שיש מישהו שיעזור לי להתמודד עם משקלו.-

כמו שאדם הבטיח הוא היה מתחת לבית שלי בשעה שבע וחצי, אבל אני הייתי מוכנה רק ברבע לשמונה. התעוררתי במצב רוח נקמני והחלטתי להראות לאורן מה הוא הפסיד.
לבשתי חצאית ורודה ,את חולצת בית הספר הלבנה הכי צמודה שיש לי ונעלתי נעלי עקב (עקב קטן, אבל עקב). פיזרתי את השיער החום שלי, שהשתפל גלים גלים על גבי, ומרחתי קרם לחות עם קצת ג'ל כדי שהוא לא יתנפח. שקלתי לשים עיפרון לעיניים אבל הגעתי למסקנה שצבען הכחול מספיק מבליט אותן. שמתי קצת ליפגלוס וחשבתי, זה יעשה את העבודה, חשבתי.
לקחתי את התיק וירדתי אל אדם.
"או! סוף סוף נזכרת להגיע גברת הילי אני כבר שעה מתייב-" אמר ואז הוא הביט בי ולא הצליח לגמור את המשפט.
"כן מצטערת על זה" אמרתי
"על מה?" שאל והעיניים והפה שלו נפערו.
"על זה שאיחרתי" אמרתי ונהנתי מהבעת ההלם שהיתה על פניו וסירבה לעזוב.
"אהה זה, לא נורא… את נראית מדהים!"
"תודה" אמרתי וחייכתי
"אממ אבל נראה לי שאנחנו צריכים ללכת אם אנחנו לא רוצים לאחר" אמר והביט על השעון "יש לנו עוד 10 דקות כדי להגיע".
התחלנו ללכת. בית הספר לא רחוק מהבית שלי אבל בכל זאת הרגשתי שלוקח לי נצח לנתק את הרגל מהמדרכה.
התפללתי שאורן או עדי לא יופיעו פתאום. כנראה שמישהו הקשיב לי כי כמעט כל הדרך לא היה סימן אליהם.
כמעט.
כשהגענו למסדרון של הכיתה ראיתי את עדי עומדת לה עם קרינה, השפוטה שלה, בפתח הכיתה.
"גברת הילי! מה הבעיה שלך?!" שמעתי את עצדי צועקת אלי עם הקול הצפצפני שלה.
"שלי? יש לי בעיה? איך שלא ידעתי?" צעקתי לה בעודי מתקדמת ליד אדם לכיוון הכיתה. כשהגענו אליהן היא אמרה "את לא עונה לי לשיחות, ל-SMSים, מה כבר עשיתי?" הבטתי עליה, מסרבת להאמין למשמע אוזני. היא עד כדי כך סתומה? אלוהים נראה לי שהחמצן שהיא שמה בשיער הגיע לה למוח והשמיד לה חלק גדול ממנו.
"אממ.. לא יודעת.. אולי… התנשקת עם החבר שלי?" כלומר, החבר שלי לשעבר… ציינתי לעצמי במרמור.
"אהה בגלל זה? את לא צריכה לכעוס רק התנשקנו, זה לא כאילו שלא ידעת על זה, אורן אמר שהוא סיפר לך בפעם הראשונה שזה קרה ושלא הייתה לך בעיה עם זה".
היא אולי לא שמה לב אבל היא הטילה פה פצצה! זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם התנשקו?!?!?!?! אני לא מאמינה!!!! כל הזמן הזה חשבתי שהוא שלי ורק שלי! ובעצם חלקתי אותו עם לא אחרת מהחברה הכי טובה שלי לשעבר! הם מתים מבחנתי!
"עדי, אני יודעת שאת לא גאון אבל אפילו את אמורה לדעת ש-ל-א מ-נ-ש-ק-י-ם א-ת ה-ח-ב-ר ש-ל ה-ח-ב-ר-ה ה-כ-י ט-ו-ב-ה ש-ל-ך! אל דברי איתי יותר!"
בעודי מתאפקת לא לממש את האיום שאמרתי אתמול לאדם, תפסתי בידו ,אמרתי "בוא אדם" ומשכתי אותי אחרי לכיתה. ושם, כצפוי, ראיתי את אורן.
"הילי!" נאנחתי בעודו רץ אלי "אני מצטער לילי שלי אני-" אמר ואז ראה שאני מחזיקה את ידו של אדם "מה?" שאל.
"אני לא חייבת לך שום הסברים" אמרתי והלכתי למקום שלי, גוררת אחרי את אדם, ושמתי את התיק על השולחן.
"מה?! אבל אנחנו חברים!" אמר אורן ורץ אחרי.
"לא עוד! מרגע שנישקת את עדי אני לא חייבת לך כלום! ואל תקרא לי לילי! ואני לא שלך!"
"מה? לא הילי בבקשה! אני אוהב אותך! את מושלמת!"
"זה מה שאמרת לעדי! איך אני יכולה להאמין לך עכשיו? אני לא מסוגלת לדבר איתך ולהיות בטוחה שאתה לא משקר לי! אתה ואני? זה נגמר! ביי אורן, ואל תנסה לשנות את דעתי."
עזבתי את ידו של אדם וסטרתי לאורן כל כך חזק שכמה ילדים הציצו מהמסדרון כדי לבדוק מה פשר הרעש. הלכתי בזעם לדלת וטרקתי אותה אחרי. יופי הילי, ככה עושים יציאה דרמטית! חשבתי לי וחייכתי.
"לא הייתי זקוקה לי" שמעתי את קולו של אדם ואת דלת הכיתה נסגרת "אני הייתי מיותר".
"אתה אף פעם לא מיותר".
"די תמשיכי" הסמיק אדם.
צחקתי ואז צלצל הפעמון.
בכיתה המורה נשמעה לבקשתי והעבירה אותי לשולחן של אדם.
אורן הביט בי באומללות כשעזבתי את שולחננו המשותף. הרגשתי שכמו שעזבתי את השולחן עזבתי תקופה בחיים שלי.
הרגשתי שהלב שלי כבר לא ערימה של גזרים קרועים של רגשות, אלא מערכת חדשה, נקייה ומוכנה למצוא אהבה חדשה.
התפלאתי על השינוי המהיר, כנראה אני יותר חזקה משחשבתי.
וגם נוכחותו של אדם עזרה מאוד… נראה לי שהילד הבלונדיני עם העיניים הירוקות והעור הבהיר הוא רופא הלב הטוב ביותר.
חייכתי לאדם והתיישבתי בכיסא, והרגשתי, הרגשתי שתקופה חדשה מתחילה.
תקופה מאושרת מתמיד.