לא כל הנוצץ זהב – פרק 89
"לא נמאס לכם?" שאלתי ברגע שהדלת נפתחה שוב וריבוע אור הצטייר על הרצפה מלאת האבק בצינוק בו כלאו אותי.
"לא, לא ממש," אמר קולו השנוא של דיימון.
שמעתי את קול צעדיו מאחוריו, עד שלבסוף הם נשמעו קרובים והפרצוף המכוער שלו היה במרחק סנטימטרים משלי.
הוא החזיק שלושה בקבוקים, מה שהלחיץ אותי, אבל השיחה עם אפרודיטה גרמה לי להבין שאני יכול להתמודד עם כל דבר, כי אני עומד לצאת מכאן. בדרך כלל אני לא מאמין לאנשים זרים. בהתחלה, כששמעתי על האלים, דמיינתי לעצמי שטויות כמו שהאלים באים אלי ואני מסנן אותם, או מדבר איתם בתוקפנות כאילו שאני הבוס. דמיינתי אותם בתור חבורת פלצנים שמדברים בשפה גבוהה וחושבים שהם הכי חכמים בעולם. אפרודיטה ניפצה לי את האשליה הזאת.
"אז מה הפעם?" שאלתי.
"הפעם הכנתי לך הפתעה נפלאה!" הוא קרא.
הוא פתח את הבקבוק והצמיד לי לפה.
בהתחלה לא רציתי לשתות, אבל אז הרחתי וראיתי שאלו אותם המים עם הריח לוואי ממקודם, אז שתיתי אותם.
לא ידעתי כמה זמן עבר מאז השתייה האחרונה, אבל בהחלט הייתי צמא ורעב.
לבסוף דיימון לקח בחזרה את המים, והביט בי.
"אז מה שלומך הבוקר, מארקי?" הוא שאל.
"בוקר עכשיו?" שאלתי.
"כן," הוא ענה.
"כמה ימים עברו מאז שכלאתם אותי?" שאלתי.
"שלושה," הוא ענה בחיוך מרושע. "כמו כמה זה הרגיש לך מארקי?"
רציתי לומר שזה הרגיש לי כמו שנתיים. כלומר, הזמן בקושי זז שם. לא טרחתי אפילו לספור שניות בלב שלי, כי ידעתי שזה יהיה ארוך.
בכלא שם היה נדמה שהזמן עצמו מתכופף, אבל משהו אחר נפתח בליבי: שרדתי שלושה ימים.
ידעתי שאריק ולילי יעשו הכל בשביל לשחרר אותי, או לפחות אריק. ידעתי שאני אצא משם. אולי זה אפילו חיובי. אולי אחרי כל מה שעברתי כאן, אבא שלי כבר לא יוכל לעשות לי כלום. עד כמה שידעתי שאבא שלי אוהב להתעלל בי, לא יכולתי לדמיין לעצמי שאי פעם הוא יצמיד לעור שלי ברזל מלובן.
"הרגיש לי כמו חמש דקות," אמרתי בקול מתגרה.
"אתה יודע מה אומרים," הוא ענה לי. "הזמן טס כש… מתענים…"
"כן, כן," אמרתי. "שנון מאוד."
"אני יודע," הוא אמר. "ועכשיו, מה דעתך, איזה בקבוק לפתוח קודם?"
"אף אחד מהם."
הוא חייך אלי שוב, וזה רק גרם לי לחשוב כמה מעוות הפרצוף החולני שלו.
הפנים עצמן שלו היו די נאות, אך מספיק לדבר איתו במשך דקה אחת בשביל שהוא יחשוף את הפרצוף האמיתי שלו.
"טוב, בוא נתחיל מזה," הוא אמר, ופתח את הבקבוקון הגדול מבין השניים.
הוא סובב קצת את הבקבוק.
"אתה רוצה לנחש מה זה?" שאל.
"אני אוותר על התענוג," אמרתי.
"ובכן, הגיע הזמן להחליט," הוא אמר. "האם תעביר את אוט לידיים הנחמדות שלי?"
"לא," אמרתי נחרצות.
"ובכן…" הוא התחיל ותפס את ידי הימנית בחזקה.
הוא שפך על היד שלי קצת מהחומר, וכבר אז התחלתי להרגיש כאב איום. זה הרגיש כאילו היד שלי מתאכלת ונמסה, עד שקלטתי שזה באמת מה שקורה לה.
"מה זה?!" שאלתי.
"תכיר, מארק – חומצה גופריתית. חומצה גופריתית – מארק," הוא אמר.
אחרי כמה שניות איומות, הוא גירף את החומצה מהעור שלי ושפך מים.
"נרגעת?" הוא שאל.
הנהנתי בשקט.
"ובכן, מה עכשיו אתה מחליט?" הוא שאל.
"לא," עניתי שוב. "לעולם לא תקבל את אוט."
"אתה בטוח?" הוא שאל, מרים את הבקבוקון האחרון והקטן.
ניחשתי שבו יש את החומר המזעזע ביותר שהוא יכול לתת לי לעינוי הזה. הייתי יכול לשים קץ לעינויים. אחרי העינויים הנפשיים, הפיזיים, הרעב, הצמא, המקל, הברזל, הכל… ומה שהיה בבקבוק היה בוודאות גרוע יותר. לא יכולתי אפילו לדמיין מה זה יהיה, אבל ידעתי שזה עלול להיות נוראי.
לרגע היססתי. הרי אוט גם ככה נחטף ממני. גם ככה הקשר הרגשי בינינו עמד להינתק. האם הרעיון להתנתק ממנו לנצח הינו עד כדי כך רעיון רע? ואז התעשתי. כעסתי על עצמי על כך שבכלל העזתי להתפתות לוותר על אוט. יכולתי להרגיש את זה בתוכי שהסוף של הכל מתקרב. שבקרוב אני אצא משם. אלת האהבה בכבודה ובעצמה אמרה לי שבקרוב אני אשוחרר, ואני בוכה בגלל זה? מי יודע אילו עינויים עבר אוט כדי להיפרד ממני? איך אוכל אי פעם לחיות עם עצמי אם אני אוותר עליו לתמיד, אחרי כל מה שעברנו ביחד. אחרי שאני במו ידי גידלתי אותו. אחרי שאני בניתי את האופי שלו. פתאום הבנתי איך מרגישים הורים: אהבה עצומה לילדים שלהם. הבנתי שאני מוכן לעשות הכל בשביל אוט, גם אם זה אומר לסבול.
"לא סתם בטוח," אמרתי. "אני משוכנע."
"אם כך, בוא נראה אם חומצה גופרתית תשנה את דעתך," הוא אמר. הוא תפס הפעם את יד שמאל שלי ושפך עליה את כל תוכן הבקבוק.
הפעם החומצה הזאת הייתה פי ביליארד יותר חזקה. הפעם ממש הרגשתי איך אני נשרף. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, אז באופן אינסטינקטיבי ניסיתי להעיף את החומצה מהיד שלי. בזמן שדיימון צחק, אני הצלחתי להעיף את החומצה מהיד שלי. ניסיתי לכוון אל הפה שלו, אבל במקום זה החומצה פגעה לו בול בעין.
דיימון התקפל מכאב, בזמן שאני צחקקתי.
ואז קלטתי. חומצה. חומצה חזקה. הפעם ניסיתי לדאוג שהחומצה תגלוש לאזיקים שכלאו אותי.
הרגשתי איך העור שלי נשרף לחלוטין בכאב שגרם לי להרגיש מטושטש. הדבר היחידי שעודד אותי הייתה ההנאה ששאבתי מלראות את דיימון שוטף את העין שלו במים, אך ידעתי כבר שהוא לא יראה עוד שום דבר בעזרת העין הזאת.
חצי המעגל המתכתי שנעל את יד שמאל שלי נמס לחלוטין ובכך שחררתי את היד שלי.
לא היה לי דרך לשחרר את יד ימין, אבל הצלחתי להתכופף לעבר דיימון שסבל מכאבים מהחומצה בעין שלו ולקחתי ממנו את המפתחות. הצלחתי להשחיל את המפתח הכבד אל המנעול ושחררתי גם את יד ימיני. לאחר מכן את הרגליים.
לבסוף נפלתי על הרצפה, מותש בלי כוחות, מתנשף.
דיימון עדיין התפתל מכאבים על הרצפה.
הזיכרון שלי הרגיש מטושטש. למען האמת, כל החושים שלי היו כבויים.
הייתי רעב, צמא, עייף, הייתי חייב לשירותים ורציתי אוויר צח. השרירים שלי כולם כאבו כך שבקושי הצלחתי ללכת, אבל הלכתי לכיוון דלת הכניסה שהייתה נעולה. חיכיתי.
מת'יו הגיע לאחר כמה זמן כדי לבדוק למה הבוס שלו מתעכב. ברחתי משם במהירות, בזמן ששמעתי את הקול של מת'יו שהיה המום, והקול של דיימון שהיה כעוס וצווחני.
אני מניח שמת'יו טיפל בו בדרך קסם כלשהי, אחרי הכל, אמא שלו היא אלת הקסם.
לקחו לי כמה דקות שלמות על מנת להתרגל לאור, אבל אחרי שהתרגלתי הצלחתי לראות שולחן עץ כבד וגדול, שירותים, מתקן שתייה ומקרר. הייתה שם עוד דלת מפלדה. הדבר הראשון שעשיתי היה להסתער על המקרר. היה שם בעיקר בשר, אבל מצאתי שם גם כמה ירקות נורמאליים שיכולתי לאכול. לא עניין אותי שזה היה קר. פשוט אכלתי.
אחר כך שתיתי לפחות חצי מגלון המים שהיה במתקן השתייה, ואז יכולתי סופסוף ללכת לשירותים.
מתי שגמרתי עם כל הצרכים הדחופים שלי, שמעתי את הדלת נפתחת מהחדר.
"אני מעריך שהוא לא ברח רחוק," מלמל מת'יו.
"לא אכפת לי!" שאג קולו של דיימון. "קדימה, אתר לי אותו."
"אני לא יכול…"
"למה לא?!" שאג דיימון.
לפתע שמעתי את קול הצעדים נעצר, כך שידעתי שמת'יו הרגיש במשהו.
"מה קרה?" תבע דיימון לדעת.
"אני מרגיש אותו ועוד שני חצויים אחרים," הוא אמר.
ואז הרגשתי יד נוגעת בי בכתף. הסתובבתי לאחור, ומעולם לא שמחתי לראות יותר את לילי מאשר מאותו הרגע.
תגובות (8)
איזה מפרק… מסכן, ממש קורבן עינויים..
המשך דחוף!
אני בוכה כאן מהתרגשות =(
חחח די תביא עוד פרק אני צמתי אתמול מה לא מגיע לי? XD
(ווואו אני באמת צריכה לשנות את התירוצים שלי :O)
יאייי לילי!!!
מאריק המיסכן ):
תמשיך דחוף
מסכן מארק :(
תמשיך!!
תמשיךךך !! תמשיךךךך!! :OOOO
למה אתה לא ממשיךךךךךךך ??? :'DDD
היי כולם! סליחה שלא עניתי, בבוקר פרסמתי מהר את הפרקים כי ידעתי שאני לא אהיה בבית כל היום. תודה רבה לכן! אני אפרסם פרק מחר.
זה ממני ומהמחברת- איטה. (your friend)
אם אתה לא תעלה פרק מחר, אנחנו מזהירות אותך. העינוים שנעשה לך יהיו קשים יותר משל מארק. אז תזהר.
נ.ב: נבוא עם סכין קצבים וגבינה! (אין לי שמץ למה.)