זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 9)

דממה.
המלחמה נגמרה. בערך. לא הרגנו את המכשפות אלא רק כלאנו אותם בשרשראות ברזל מוקפות בשושן צחור כדי לבטל את כישופיהן. כולנו ישבנו בתא המטען של משאית, צפופים, מעמידים פנים שאנו מטען. אבא נוהג. כולנו היינו שקטים, חושבים מחשבות. הדרך המיטלטלת גרמה לכולנו להרגיש מנומנמים.
לפתע מיי צעקה "אבא! עצור!!!!!"
אבא עצר את המכונית בחריקת בלמים רועשת ומצמררת.
"מה קרה?" כולם תהו.
מיי הסבירה – "אם לא היינו עוצרים הייתה תאונה. ראיתי את זה. הופיעה לי תמונה בראש של המשאית שלנו מתנגשת באוטובוס ירוק."
"אבל איך ידעת? איך ראית? את עיוורת." כמה אנשים אמרו.
"היא צודקת. כאשר מעורב מאבד אחד מהחושים הוא מקבל אוטומטית יכולת הקשורה לחוש האבוד. מיי איבדה את חוש הראייה אז היא יכולה לראות את העתיד." מעורב חכם ומבוגר העיר.
מיי חייכה. כולם היו מופתעים. זה יכולת שלא קיימת למישהו רגיל! וואו.

***

המכשפות היו במרתף שוב. מיי ירדה לשם. שוב. ואני עקבתי אחרייה. שוב.
יש לי דה ז'ה וו.
"אתן שמחות שעיוורתן אותי?" מיי דיברה אל אן.
"לא. אני לא." אן השיבה.
"אבל בזכותכן קיבלתי יכולת חדשה – לראות את העתיד!" מיי כל כך התרגשה.
"הממ. אני זוכרת ששרפו אותי. זה מפחיד נכון? אבל נשמתי לא פרחה מגופי בגלל האש. אלא בגלל החבל. אן הצתמררה. תלו אותי."
"איפה תלו אותך? בסיילם? ליד העיר? בשקיעה? במקום יפה? בזריחה?"
"לא. תלו אותי במקום מקולל. מקום שהזיכרונות ממנו תוקפים אותי כל לילה. זיכרונות מגבעת הגרדום."