שעת העוצר לאהבה | 7

"אז, ליזי…" אני שומעת את הקול המוכר של המנהל. בא מאחורי, מפחיד אותי למוות. אני מסתכלת אחורה, כי זה עדיף לי מלהסתכל לתוך העיניים השחורות והריקניות האלה. שכל כך מבהילות אותי, יחד עם כל מה שנלווה אליהן. הוא צוחק בקלילות.

"תסתכל" אני אומרת לו. הוא דוחק אותי לקיר ומצמיד את היד שלו. אני כלואה. אבל למה הוא כולא אותי?…
"על מה?" הוא שואל. כאילו שהוא לא שם לב לדבר המזעזע שתלוי לנו בחדר האחורי. אני חושבת על הצירוף מקרים, אבל קשה לי להאמין שזה שלו. זה. עם העיניים המלחיצות.

"על הגוויה…. ההיא שריסקו אותה…. ההיא…. ההיא!" אני מגמגמת כי אני פוחדת שאני צודקת, שהחשש מנצח. הוא פורץ בצחוק גדול, אבל עדיין לא מניח לי. הוא מרים את הרגלים שלי קצת, על המותניים שלו, כמה שאפשר. הוא מצמיד את השפתיים ומשחק עם הצוואר שלי בנוג-לא נוגע שמחרפן לי את הדעת.

אני רוצה לדעת מה זה הגוויה בחדר האחורי. אם הוא לא יגלה לי, אני אגלה לבד.
הוא מצקצק בלשון. הוא מלטף את הלחי שלי עם גב היד החיוורת שלו. הוא מושך בצורה מפחידה למדיי, אני לא חושבת שאי פעם ראיתי חיוור שכזה מושך. הוא צוחק שוב.

"ליזי… ליזי… ליזיל'ה, שלי…" הוא לוחש לי באוזן במנגינת אימים שהולכת וחוזרת על עצמה. אני לא יכולה שלהפסיק לחשוב על הליצן שהיה קופץ מהקופסא, צעצועים של פעם. אני נאנחת.
"די…" אני אומרת. אני יודעת שאין לי זמן לזה. שיש לי דברים לסיים, ושהתמונה המלחיצה והלא מוסברת מהחדר האחורי לא תצא לי מהראש בזמן הקרוב.

"אל תחייכי לי את החיוך המזוייף שלך…" הוא לוחש. מטריף לי את החושים והדעת, ושוב, אני נופלת שבי למקום שלא רציתי, בזמן הכי לא נכון, בעיתוי הכי חרא שיש.