רכבת אקספרס לאהבה | 69 | וויתור לא רצוני. פאק. פאק!

היא שם. בלונדינית, חזה גדול, בגדים מינימליסטיים. היא שוכבת על המיטה. היא מסתכלת עליי במבט רעב. היא רוצה. אני יודע שחסר לי מזה, אבל אני לא מוכן לוותר. לא מוכן לוותר על מה שיש לי. על מי שיש לי.

מתוך אינסטינקט, אני נכנס וזורק עליה מגבת. היא מחייכת חיוך גדול, לבן, ישר, וחרמני בטירוף. אני יודע, יצא לי להיתקל בכאלו. אני מחייך חזרה. אני בטוח בעצמי, היא בכלל לא מבינה כמה.

אני לא הולך להשכיב אותה, והיא יכולה לקפוץ לי. סלטות באוויר לא ישנו את ההחלטה שלי.
היא מתקרבת אליי בצעדים איטיים. אני מת לזוז, אבל הרגליים שלי כמו קופאות במקום. אני לא מצליח לזוז, וכמה שאני אומר לראש שלי לתפקד הוא פשוט שובת. פאק, זין עם זה.

~~אני מנסה להתעלם ממנה במיקוד של המבט בראש מיטה. היא לוקחת את המגבת וכורכת לי סביב המותניים. היא מזיזה אותה קצת, ומתקרבת. אני ממשיך לנסות את ההתעלמות, אבל פיזית, אני ממש לא מסוגל לכך.

אני אוהב אותה, אלוהים כמה שאני אוהב אותה.
אני חייב לזכור. להזכיר לגוף שאין לו מה לחפש, אבל לא עוזר. אני מסתכל עליה, ומת לצרוח עליה שתעזוב. אבל הפה חתום.
היא מקרבת את השפתיים לצוואר, רק מזכירה לי כמה חסר לי. כל כך חסר לי, שלהתנגד אני פשוט לא מסוגל. אני מרגיש רטט. אני מושך במהירות את הדבר הרוטט. שיחה. יופי.

'הילי'. אני חייב לענות. בשביל עצמי.
"הלו, מותק?" אני עונה. אני מחזיק את הטלפון בצורה הכי מפגרת שיש, אבל אני לא שם על זה פאק. אני מתעלם מהזונה, והיא שמה לב. היא מתקרבת עוד, ואני יכול להגיש את היד שלה מטיילת במורד הגוף שלי. אני מת להעיף אותה, אבל השיחה חשובה לי יותר. אני שומע צליל של בום. אני מסתכל על המסך.

שיחת ווידאו. השיחה נותקה. פאק. פאק. פאק.