שעת העוצר לאהבה | 6

מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא הייתי רגילה. תמיד הייתי רעשנית, יש האומרים חופרת, ואלכוהול…. זה הבקבוק קולה ששוכב במקרר ואף אחד לא יכול שלא להתעלם ממנו, או לקחת שלוק. במקרה שלי, אם זה שלוק, זה זורם ליותר.

אני מסתכלת על החלון הפתוח לרווחה. הווילונות העדינים שאמא תלתה, עוד לפני שהכל התחיל, מתנפנפים ברוח הקרה שפורצת דרכו. אני מחייכת. אני אוהבת רוח. הנשימה שלי. החיים שלי, הם משב רוח. הם לא נשארים, הם נעתקים, לפעמים הם באים במשב חם ומעצבן. אבל בכל מצב, הם שם.

אני מרגישה את הדם צורב לי את השרירים, שאין לי, באופן מזעזע לחלוטין. אני נושכת את האצבע, ומסתכלת על הסימנים נעלמים במהירות. אני יודעת שזה הדבר הכי מטומטם שאי פעם יכולתי לעשות. אני יודעת, ואני בכל זאת עושה את זה.

"פאו, תצאי." אני שומעת קול מוכר, קוטע לי את המחשבות. שוב היא, שוב הוא. שוב הם. ביחד. אני נוחרת בבוז ומתקדמת לעבר החלון. אני קופצת, ומוצאת את עצמי על ענף של עץ הדובדבן הקרוב ביותר. מה שמצחיק, הוא שהענף לא נשבר. שהוא מחזיק אותי. שאני מחזיקה את עצמי.

אני צוחקת, את הצחוק המשוחרר שלי שיוצא רק כשאני מתבודדת עם האלכוהול האהוב, ואני מזנקת למטה. לא עוברות מספר שניות ואני כבר נסה על חיי לאורך הכביש. מפני מה? לא ידוע. מפני עצמי, אני מניחה.

"פאו!" אני שומעת קריאה. אני יודעת מי זו, ואני מנסה להתעלם מהקיום המטריד והמפגר שלה. היא מתקדמת לעברי. היא ניצבת מולי, ולא עושה כלום חוץ מלהסתכל עליי בעיניים הכחולות והגדולות שלה. אני מגחכת. אני בורחת. היא לא באה אחרי.

היא יודעת שאני בלתי ניתנת לעצירה.