כשאתה פוגש את אמא לאחר שנים, דברים כנראה משתנים

טוביאס עמד ליד פסי הרכבת, הרוח בידרה את שערו. הוא הרגיש ברעד חולף בזרועותיו, ואחז בחוזקה בחגורת מכנסיו כדי לייצב אותן. חצי ירח זרח בשמיים, מטיל אור חיוור על שערו הכהה.
"מתי היא תגיע?" מלמל לעצמו בשקט. אמו, אוולין, קבעה להיפגש איתו לאחר שנים שלא ראתה אותו או יצרה עמו קשר. סוף כל סוף, בגיל 17, הוא יפגוש את אמו. הדקות שחלפו הרגישו לו כמו שבעה נצחים, אבל אולי באיזשהו מקום הוא העדיף לא לפגוש אותה, אלא להמשיך לחיות את החיים כפי שהתרגל אליהם, ללא סיבוכים מיותרים והפתעות?
"טוביאס?" נשמעה לחישה עזה מעבר לכתפו. הוא הסתובב לאחור במהירות, ולמולו עמדה האישה שהביאה אותו לעולם. שיערה השחור המתולתל נראה לא מוכר כמעט, היא עצמה לא נראתה לו מוכרת. רק האף, הלסת ועוד כמה תווי פנים נראו מוכרים, כי אלו היו כתווי פניו שלו.
"טוביאס!" הלחישה הפכה לקריאה רמה, נרגשת, ואוולין מהרה אליו כשידיה פרוסות לרווחה. היא עמדה לעטוף אותו בזרועותיה, אבל טוביאס נרתע אחורנית. זה היה ישיר מידי, מהר מידי. הוא אפילו לא הספיק לעכל את העובדה שאמא שלו לא מתה כפי שחשב במשך שנים רבות.
השתררה שתיקה, ורק משב הרוח שהצליף בהם הפר אותה. "אני.. אני מצטערת. כל זה בטח מוזר לך וחדש לך.." אמרה אוולין בפנים מבינות, של.. אמא? אבל הוא גדל בלי אמא, אז איך יכול היה לדעת?
"ברור שזה חדש ומוזר לי. הרי אחרי שנים רבות שבהן הצלחתי איכשהו להשלים עם העובדה שאמא שלי מתה ולא תחזור, היא פתאום מודיעה לי שהיא חייה וקיימת ורוצה לפגוש אותי ליד פסי הרכבת." אמר בקול קריר. הוא השתדל לא לאבד את העשתונות. אם הוא יאבד אותן הוא יאלץ לעזוב, והוא רצה לדעת מה יש לאשה הזו שמזמן השלים באי-קיומה להגיד לו.
"אני מבינה אותך. אני מבינה כמה זה קשה לך, אבל לפחות תשמע את מה שיש לי להגיד." כשראתה שהוא שותק וממתין, המשיכה. "אני אסביר לך ככה. אבא שלך היה.. הוא היה מתעלל בי. הוא התנהג בי כמו בכלב, העניש אותי על כל מעשה שלא נראה לו. סבלתי, טוביאס, סבלתי, היה לי קשה. לא יכולתי להתנגד ולהגיד לו להפסיק לפגוע בי." היא עצרה לרגע, אולי כדי לתת לו לעכל את דבריה, אולי כי היא הייתה צריכה לעשות הפסקה בדיבור לנשימה. "בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתאהבת במישהו אחר, שהבטיח לי שלא יפגע בי. זה היה מפתה כל כך, ללכת איתו.. בסוף הלכתי. הוא היה נטול פלג, כך שהצטרפתי לחברת נטולי הפלג והפכתי לסוג של 'מנהיגה' בקרבם. אתה מבין, עשיתי את זה כדי לברוח מגורל אכזר. מרכוס תמיד התנהג כלפייך בסוג של הקשבה וסובלנות, וחשבתי.. חשבתי שיהיה לך יותר טוב איתו. לא רציתי שתגדל בחברת נטולי הפלג בגלל שרבים הצרכים החסרים בחברה זו, ואף לא היו לי האמצעים לשלוח אותך לבית הספר ולגדל אותך כפי שהיית ראוי לגדול ללא מרכוס. אני לא ידעתי, טוביאס," קולה נשבר. "אני כל כך מצטע-"
"את אומרת שלא ידעת? את שומעת את עצמך בכלל?" נבח טוביאס. "ראית איך הוא התנהג כלפייך. לא עצרת לחשוב אפילו לרגע שהוא עלול להתנהג כך גם כלפיי? את חשבת רק על עצמך, לא חשבת על טובתי! היית בפלג הקרבה עצמית, אבל היית אנוכית!"
אוולין הוכתה אלם, ובמשך כמה שניות פשוט בהתה ברקיע, כאילו כתוב שם איך היא צריכה להגיב כעת. כאשר החזירה את מבטה אליו, היה מצמצה כמה פעמים כדי להעלים את מסך הדמעות שאיים להישבר. "טוביאס, אתה לא מבין-"
"בטח שאני מבין," קטע אותה. "חשבת רק על עצמך ועל כמה שיהיה לך טוב עם המאהב הנהדר הזה שלך, אבל לא טרחת לחשוב כמה פעמים עליי, על הבן היחיד שלך. ואז גם נאלצתי לחיות בשקר שאת מתה, שהיה אמור להיות לי אח קטן אבל גם הוא מת-" קולו איים להישבר, והוא המשיך במרץ. "אבל לא שברת את השקרים וגילית לי את האמת, נתת לי לשקוע באבל שסיבותיו היו שקריות, ואז הפלת את עצמך עליי עם כל התירוצים שלך! את- את איומה. את אמא איומה."
פניה של אוולין התעוותו, והיא חשבה שאם הדרך הרגשנית והטובה לא עובדת, אולי כדאי שתפנה אליו בדרך הקשה יותר. טעות. "אני רואה שאביך לא חינך אותך לכבד מבוגרים, נכון?" אמרה בסתמיות.
"אם את כל כך נגד החינוך שמרכוס נתן לי, למה לא היית שם כדי להחדיר לי חינוך שונה, את החינוך שנראה לך הטוב ביותר?"
"הסברתי לך, טוביאס, ואני אסביר לך שוב- אני לא-" החלה אוולין אבל טוביאס לא המתין לשמוע.
"אני לא רוצה לשמוע, זה מספיק." אמר בקול רועד.
כמו משמיים הגיעו אורות הרכבת המתקרבת, ואוולין הבינה שהוא עומד ללכת. "טוביאס, לא, הקשב לי!"
אבל הוא תפס בידית הקרון השישי וטיפס לרכבת. הוא המשיך לעמוד בפתח הקרון גם אחרי שעברו את המקום בו ניהל את השיחה עם אמו, השיחה שבסופו של דבר רק פגעה בו ולא תיקנה את השבור..