אני זוכר

אני זוכר את המקום, וגם את הפנים שאהבתי. שערה הבהיר, האורות שריצדו בעיניה החמות, אפה הנוטה קלות מטה באציליות, פייה הקטן ואדום. הכרנו בישראל החורפית של חודש דצמבר, בקיבוץ מקסים שנקרא כפר החורש. אני זוכר בבירור את שערה המתבדר ברוח הקרירה, כאשר היא עומדת לצילו של עץ כליל החורש שצמרתו צבועה בורוד. צחוקה עדיין מהדהד במוחי, מזכיר את השנים הטובות שלי. חיי מעולם לא היו מושלמים יותר. כאב עמום הקפיא את ליבי כאשר נזכרתי בה, כולא את רוחי בבדידות. היא עזבה אותי. הדמעות חנקו את גרוני, מאיימות לפרוץ החוצה לחשוף את אומללותי לעולם כולו. היא עזבה, והשאירה אותי לגסוס בתוך שלולית דם נשמתי, מפורק לחתיכות זעירות של עצב, שבור מדי בשביל לתקני. גומותיה שהופיעו כאשר זוויות פייה התרוממו, ויצרו את החיוך המושלם ביותר בעולם, עיניה המהפנטות שנעצמו ברכות בכל לילה שבילתה איתי. מהרגע שעזבה, נפער בליבי חור. חור ענק מכדי למלאו, חור ששחרר את כל הרגשות שהדחקתי. איך שהניחה את ראשה התמים על כתפי, איך שאחזה בידי, מסרבת להרפות. היא… נעלמה. כבר שלוש שנים אני חיי כך. חיים מזויפים, מלאים בייסורים ובסבל. עזבתי את ישראל החמה, בעלת השמש שלעולם זורחת, וחזרתי לביתי הקודם, בלונדון. חזרתי אל הגשם הבלתי פוסק, אל התוגה שבליבי, אל הקרירות שאני קורא לה נימוסים. חזרתי אל הייאוש שהתנחל בתוך נשמתי, אל הקדרות של העננים המעיקים של השמיים. חזרתי לחיים העלובים שהיו שלי בעבר. אני עובד כמלצר, במסעדה שאפילו אני, לא זוכר את שמה. אני גר בדירת שני חדרים, וחיי את חיי בתחתית. אני רווק נצחי, מכיוון שהיא, בלתי ניתנת להחלפה. אני זוכר את המקום, וגם את הפנים שאהבתי.