ליויאן-חלק שני
הם ישבו במשך שעות מתחת לעץ של תאליה,
ודיברו.
להם, הזמן ההוא נראה כמו כמה דקות, אולי שניות
וכנראה היו ממשיכים לדבר עוד זמן רב, אם קול
לא היה קוטע את שיחתם.
"ואלדס, זקוקים לך בבונקר 9" אמר נער, ליאו לא זכר את שמו,
אך ידע כי הוא מבתן הרמס.
"תודה" הוא אמר אל הנער והסתובב בחזרה אל ויויאן
"אני חייב להראות לך את הבונקר"הוא אמר, ועזב לה לקום.
"אני אצטרך למצוא לך כינוי חדש" היא מלמלה בזמן שהלכה אחריו.
"מה?"שאל והסתובבה לעברה
"אתה כבר גבוה מכדי להיקרא שדון" היא אמרה וגלגלה את עיניה.
ליאו צחק ונזכר בכינוי שהיא הדביקה לו ושמח על העובדה שגבה,
אחרת זה היה די מביך להסתובב איתה כאשר היא קוראת לו שדון.
"ואני כבר לא יכול לקרוא לך נערת פרחים" הוא אמר והרים את
גבותיו בשעשוע, אבל הוא צדק, אי-אפשר היה לקרוא לה נערת פרחים,
שערה היה אולי זהוב, אך הוא היה מסופר בתסרוקת קצרה ופרוע,
כשל כוכבת רוק, ועיניה הביעו בעיקר מרדנות וציניות.
"כמו שאמרת, דבר אינו נשאר כשהיה" היא אמרה באירוניה
והוא נזכר באותה נערה חייכנית שהכיר לפני זמן רב,
תמיד היה לה זנב סוס גבוה ופוני שנכנס לה לעיניים
ומלא נמשים קטנים שהוא נהג להקניט אותה בגללם.
"חבל, אני אתגעגע לילדה ההיא"הוא אמר ועל פניו חיוך שובב
"ברגע שתבין כמה השתנתי באמת, אז באמת תתגעגע לילדה ההיא" היא אמרה ומבטה אתגר אותו לנסות ולראות מה יקרה.
"הו לא, אני לא נכנס לשם" הוא אמר וצחק.
"ולמה לא?"היא שאלה וגבותיה התרוממו בהבעה של'מה יש לך להפסיד?'.
"בגלל, שדברים כאלו לא מסתיימים טוב עבורי"הוא אמר והסתובב להמשיך בדרכם אל בונקר 9,
אך היא לא התכוונה לשחרר מהר כול כך.
"למה זה בדיוק לא מסתיים בטוב?" היא שאלה באדישות, אך הוא ידע כי האדישות היא רק כיסוי.
"כי זה פשוט ככה" הוא אמר והמשיך ללכת, ידע כי עכשיו, היא תמטיר עליו שאלות,
אך להפתעתו, הוא לא אמרה דבר, רק הלכה אחריו בשקט.
"אז תגידי, איפה היית כול השנים הללו?"שאל בשביל לשבור את השתיקה.
"אענה לך כאשר אתה תענה על שאלתי" היא אמרה בנימת ניצחון.
"בסדר" הוא אמר בכניעה
"דברי כאלו לא מסתיימים בטוב, בגלל שאנשים כמוך,
חושבים שזה יהיה משעשע לשחק בי, לשחק בליצן"הוא אמר בשקט
"ולמה אתה בטוח שאני כמו האנשים ההם?" היא שאלה, קולה לא היה יותר מלחישה.
"משום שכך יהיה לי פשוט יותר לחיות עם הידיעה"
הוא אמר והחל ללכת שוב אל עבר הבונקר, הייתה לו הרגשה
שהוא לא יגיע היום אל הבונקר.
"ידיעה?"קולה נשמע מאחוריו,הוא ידע כי היא עדין עומדת במקום בו עמדו קודם לכן.
"ידיעה שאולי הרסתי הזדמנות אמיתית" הוא אמר לעברה ואז פשוט המשיך ללכת,
הוא החליט שלא יעצור עד אשר יגיע אל הבונקר, לא משנה מה היא תזרוק לעברו.
"אתה יודע זה פוגע"היא אמרה והשיגה אותו.
"אבל זה לא חשוב כרגע, אתה ענית על השאלה ועכשיו תורי"היא אמרה ונאנחה
"טוב, בהתחלה, יצאתי לחפש את אימי, מצאתי אותה, כמובן, אם כי זה דרש די הרבה זמן וסבל"
היא אמרה ועצרה לנשום אויר לשנייה "סבל?"שאל ליאו.
"אנחנו חצויים, אצלנו, החיים הם סבל "היא אמרה וגלגלה עיניים לעומתו.
"אחר כך, ביליתי מעט זמן בשאול. ולאחר מכן, פשוט טיילתי, בכול מקום ובשום מקום"
היא אמרה, חיוכה היה חמים ומזמין לשאול, כאשר דיברה על העובדה שטיילה,
אך לליאו לא היה מצב רוח לשאול.
"אבל אתה יודע, זה ממש פוגע" היא אמרה ונעצרה"מה פוגע?"הוא שאל בבלבול,
ונעצר במרחק של כצעד ממנה.
"העובדה שאתה חושב שאני בדיוק כמו כול אלו ששיחקו לך בלב" היא אמרה והתקרבה כחצי צעד, משאירה את הבחירה בידיו. עיניה אתגרו אותו לנסות ולראות מה יקרה,
אך אחריו זמן מה, פשוט הפכו אדישות, כאילו אומרות:
'בסדר, זאת הייתה הבחירה שלך, ואתה בחרת'
בדיוק כשהיא התכוונה לעבור אותו ולהמשיך במעלה הגבעה,
הוא התקרב את מה שנשאר מן הצעד ונישק אותה.
תגובות (2)
זה חמוד ^^
אני מתה על ליאו….. ^^
אני דורשת המשך!!!
המשך המשך!!!
הם כאלו חמודים!! *~*