אבודים- עונה 3 – פרק 1 – ׳התעוררות׳

-נקודת מבט מריה סוייר-

הכול שחור משחור, הכול ריקני כול כך מרגע לרגע.
אני זוכרת את הכול, אני זוכרת כול פרט ופרט החקוקים במוחי.
אני מרגישה כאילו חור שחור שאב אותי פנימה ולראשונה אני מצליחה לצאת החוצה, הכול מרגיש לי מוזר כול כך, כאילו משהו הכרחי חסר לי, משהו נחוץ כול כך.
כמו… נשימה.
אני יודעת שהעניים שלי עצומות, אבל כשאני מנסה להיאבק עם אפעפי שיפקחו אני לא מצליחה לגרום להם לנוע מעלה.
אני מצפה לאור קלוש שיאיר את התוהו והבהו השחור המקיף אותי.
כמו גלי ים שחורים שמציפים אותי ומכסים אותי, הכול כול כך קשה נורא.
לזוז, לנשום, להגיד משהו, לצעוק לעזרה.
כאילו כול מעמסת העולם נפלה על כתפיי פיתאום, כאילו אוקיינוס שלם נוחת עלי בלי שום הזהרה מראש.
ואני טובעת.
לאו דווקא נרטבת, אני מרגישה יבשה יותר מאי פעם בתוהו והבהו השחור הזה.
שוב הרגשה מוזרה משתלטת על הריק, הרגשה מוזרה שאין לי מושג למה השתלטה עלי פתאום.
אני מבחינה בנקודת אור רחוקה ממני, נראת רחוקה במיליוני ואלפי קילומטרים,גרוע יותר… באלפי שנות אור.
אני מנסה לרוץ אל עבר נקודת האור, גם אם זה יקח לי שנים אני רק רוצה לברוח מהחושך ומהעלטה שמסביב.
רגליי מסרבות נוע, אני לא מבחינה בגופי בתוך החושך הזה, כאילו אני רק נשמה תועה בריק אינסופי ונצחי.
אני זוכרת את הכול, אני לא יכולה לשכוח את מה שחקוק לי עמוק בתוך הזיכרון.
אני זוכרת את כולם, את כול אלה שמתו, את כול אלה שעדיין חיים ובטח דואגים לי נורא.
אין לי מושג כמה זמן עבר עד שהבחנתי שאני בתוך החושך הזה, זה מרגיש שניות, דקות, שעות, ימים, לילות, שבועות, חודשים, שנים, כבר אין לי מושג כמה זמן אני פה, כמה זמן אני טובעת באוקיינוס שחור ואפל.
נקודת האור המהבהבת ממרחקים מתקרבת לעברי, עפה במהירות הקול לכיווני, ועדיין באיזה שהיא צורה מטורפת- הכול שקט כמו החושך שמסביבי.
עוד נקודת אור מהבהבת ממרחק, מנקודת ההתחלה של הנקודה הקודמת ועפה לכיווני, שני נקודות האור מתחרות האחת בשנייה מי תגיע אלי הכי מהר.
ואני רק רוצה שזה יתנגש בי כמו משאית, שתעורר אותי מהעלטה הנצחית הזאת.
האור משתלט על החושך, הכול לבן וצח והחושך לאט לאט נסוג ממני, העלטה לאט לאט נעלמת יחד עם החשכה.
והריק השחור והאינסופי- נעלם כלא היה.
אני מרגישה שוב שליטה על הגוף שלי שנמצא בתרדמה עד עכשיו בחושך, אבל כאן באור כול השליטה חזרה אלי.
אני ממצמצת כמה פעמים, מחליטה לפקוח את עייני לא משנה לאיזה מחזה אראה בקומי.
הכול מטושטש ולא מובן, האור עדיין מככב בעייני וגורם לצורות מוזרות להופיע באוויר המטושטש שמלפניי.
הראייה שלי לאט לאט מתבהרת, לאיטה מתחדדת ואני מצליחה להבדיל בין הדברים הרבה יותר טוב.
תקרה לבנה.
קירות לבנים.
אני מרכינה מעט את ראשי, ואני שמה לב שאני במצב של שכיבה רפויה,
מיטה לבנה.
מצעים לבנים.
סדינים לבנים.
הכול לבן מול עייני, אני כמעט שוחכת את החושך שעטף אותי קודם.
צפצוף מתכתי רועם באוזניי, אני מרימה בקושי את מבטי אל עבר מוניטור העומד מולי.
דפיקות הלב שלי מוצגות על צג המוניטור.
אני לא מצליחה להבין מה קורה פה, מה לעזאזל הולך פה?
איך הגעתי מהאי הבודד … לפה! , מה שנראה כמו חדר בית חולים סטנדרטי.
אני רוצה לצעוק ללוק שיעיר אותי מחלום הבלהות שלי, אבל החולשה שאני מרגישה בגופי מקשה עלי לחשוב שזה הוא חלום, או סיוט לא משנה עד כמה אני האמין בכך.
זה פשוט הזוי, לא מובן, לא מוסבר, ניראה כמו דמיון מטורף.
איך לעזאזל הגעתי לפה?
למה אני בבית חולים?
איפה כולם?
איפה לוק, ראיין, בלה, אפריל, שון, ניק, ריאון, איפה לעזאזל ג׳ייק התינוק הקטן.
אני שומעת צעקות, צעקות התלהבות לא מוסברות, מישהי פורצת אל החדר, אני לא מכירה אותה, אני לא זוכרת שראיתי אותה בעבר, לא על האי, ולא בחיים שלי לפני.
מועקה מוזרה משתלטת עלי, מועקה שאין לי מושג איך להסביר אותה.
אני מרגישה שזה … אמיתי? .
״מריה סוף סוף התעוררת!״ היא פונה אלי בקול רך ונעים, מתנגן כמו שירת מלאכים , מזכיר לי עד כדי כאב את האחים ג׳ולייט ושון, ג׳ולייט מתה, אבל איפה שון? , איפה כולם?.
״מה קורה פה?״ הקול שיצא מפי היה קול צרוד, כאילו ישנתי במשך המון המון זמן ורק עכשיו הקצתי משנתי.
״את לא זוכרת?״ היא שואלת בקולה העדין כמו נגינה עדינה נורא, קול הפורט על מיתרי גיטרה, קול מנגינתי ומושלם.
בדיוק כמו של ג׳ולייט.
אני זוכרת את הכול, אני זוכרת את חיי לפני ההתרסקות, אני זוכרת את האי, אני זוכרת את כולם, אני זוכרת את כול מה שעבר עלי.
אני לא עונה לה, אני לא יודעת מה להגיד לה, אני זוכרת את הכול, אני לא יודעת איך הגעתי למקום הזה, למה אני פה, איך לעזאזל יצאתי מהאי?
״עשית תאונת דרכים, את בקומה כבר שלושה חודשים״ מילותיה המתנגנות על האוויר, מתנגנות לי על מפרטי הנשמה, מכניסה אותי להלם לא הגיוני.
״בקומה?!״.