מעורב || HP – פרק 11

~ג׳יני~

בקושי הספקתי אפילו לספר להרמיוני, וזו ישר מחצה אותי בחיבוק-דוב ענקי. ״אני לא מאמינה!״ היא צייצה. ״ידעתי שתיבחרי! ידעתי!!!״
חייכתי מאוזן לאוזן. ״תודה, הרמ,״ אמרתי, והתכוונתי לכך.
״את כבר מוכנה למשחק ביום שני?״ היא שאלה אותי. הסתכלתי עליה. ניסיתי שלא להראות כמה אני פוחדת. ואם אכשל?
״אני בטוחה שתהיי טובה,״ היא עודדה אותי ושלפה מתיקה חבילת טוסטים. ״תאכלי. את בטח גוועת.״
הודיתי לה, נכנסתי דרך החור שמאחורי התמונה ולעסתי את הטוסטים באיטיות. יש לקבוצת גריפינדור שלושה ימים להתאמן. סלית׳רין בטח כבר מאומנים.. ואני לא רוצה שהמאלפוי הזה ינצח אותי. נכון שלא?
הנחתי את הטוסטים על השולחן ורצתי אל המגרש. ״כן, בטח, את יכולה לצאת מתי שאת רוצה, זה תמיד נוח!״ קראה אחריי האישה השמנה בעצבנות.

למטה, במגרש, לא היה אף אחד חוץ מאנג׳לינה, שהביאה מטאטאים מהמחסן. ״אה, שלום, ג׳יני,״ היא חייכה. ״כל הכבוד.״
״תודה,״ אמרתי בנימה לא-מחייבת ולקחתי מטאטא מידה. אני יודעת שזו הייתה גסות רוח מצדי, אבל האם אנג׳לינה הכניסה אותי למשהו שאני לא בטוחה שאני טובה מספיק להיות חלק ממנו?
היא לא הבחינה בהתנהגותי הלחוצה, ונופפה לשחקנים האחרים שהגיעו זה-עתה.
״טוב, קבוצה,״ אמרה אנג׳לינה בטון תקיף כשכולם חזרו ומטאטאים בידיהם. ״יש לנו בערך שלושה ימים עד המשחק. עכשיו כשיש שחקנים–״ היא החוותה בידה עליי, על קירק ועל סלופר, ״יש לנו כוח חדש. אני מאמינה שנצליח.״
היא חייכה מו חיוך נחוש כזה, וכשראתה שאף אחד לא משיב לה חיוך, אלא רק מבטים חסרי-אמון, אמרה, ״טוב, מספיק לדבר. הגיע הזמן להתחיל להתאמן.״
היא סימנה לי בידה לעוף לאוויר, ובעטתי בקרקע וטסתי. הרגשתי כאילו כל תחושות הלחץ וההתרגשות נשארות מאחוריי.. והשאירו במקומם מקום להרגשה חדשה- תקווה. הרוח שרקה בשיערי, ומלמטה ראיתי את אנג׳לינה מחזיקה בידה כדור זהוב פצפוני- הסניץ׳.
היא שחררה אותו לאוויר, וניסיתי להתמקד בקירק וסלופר, שבקושי הצליחו להחזיק את המחבטים. רון, לעומת זאת, כמעט מעד מהמטאטא שלו כשבעט בקרקע. סומק עלה בלחייו כשהבחין שאני מסתכלת עליו, והוא נעמד ליד החישוקים בחוסר-ביטחון.
״מוכנים, כולם?״ צעקה אנג׳לינה. ״שלוש, ארבע- להתחיל!״
היא, אליסיה וקייטי התמסרו עם הכדור, ורון התמקד בהן כשהבעה נחושה על פניו. התנערתי וחיפשתי את הסניץ׳. פעמיים כמעט שברתי שן כשאחד המרביצנים עף לעברי, אבל הצלחתי להתחמק ולהתגלגל מהם בלי ליפול. ניפחתי את חזי בגאווה, אבל אנג׳לינה לא שמה לב. היא בדיוק הייתה עסוקה בלצעוק על רון.
״אתה צריך לבוא מסביב, לא ישר מקדימה!״ היא עופפה אליו. ״תשים לב, רון! אתה לגמרי לא מפוקס!״
רון הביט על המגרש מלמעלה באשמה.
״רון!״ היא צקצקה בלשונה והקישה באצבעותיה מול פניו. גלגלתי את עיניי והמשכתי לחפש את הסניץ׳. ראיתי אותו טס מתחת לעמוד של רון, וטסתי לשם. ״תחסמו אותה!!״ צעקה אנג׳לינה, וקירק וסלופר, שהיו עסוקים בלחבוט במרביצנים לכל כיוון ברדיוס של 2 מטר מהם- שמעו את צעקתה של אנג׳לינה וצללו אליי…
אבל זה היה מאוחר מדי. הסניץ׳ בידיי. הנפתי אותו גבוה, מחייכת מאוזן לאוזן. אולי יש לי סיכוי לנצח.

שלושה ימים לאחר מכן, אחרי אחת-עשרה אימונים ליתר דיוק (שניים מהם עם רייבנקלו והפלפאף), הגיע זמן המשחק.
הרמיוני הייתה לחוצה עוד יותר ממני, ורון הרבה בשתיקה ובהתנהגות עצבנית. חברותיי מהשכבה עודדו, תמכו ואפילו הכינו שלטים, והארי כל הזמן אמר לי כמה היה רוצה להביס את מאלפוי ולהתחלף איתי.
אין לו מושג כמה אני יותר רוצה את זה ממנו.
בארוחת הבוקר, נשמעו קריאות גנאי מהסלית׳רינים, אבל למרות זאת-הרגשתי יותר חזקה מהם. רייבנקלו והפלפאף לבשו סרטים אדומים וצהובים, ולשם שינוי הסתדרו מצוין- לאור העובדה שהפלפאף ניצחה את רייבנקלו. אמנם בהפרש זעום של 10 נקודות–
״המשחק מתחיל!״ לחש לי רון והחזיק את ידי חזק כל-כך, שהרגשתי את הדם עוצר. לבי הכפיל את פעימותיו ועצרתי את נשימתי.
״בואי,״ סינן רון, והקים אותי על רגליי. הלכתי בסוף הטור (שהיה מורכב מחברי קבוצת גריפינדור) ויצאנו למרגש, שהיה כבר מלא בילדים.
הרמתי את מבטי וראיתי אותו.
את מאלפוי.
הוא הסתכל ישר עליי. אם הוא חושב שיצליח להסיח את דעתי- אין בעיה. הסבתי את מבטי ועליתי על המטאטא שלי.
ואז מדאם הוץ׳ שרקה במשרוקית, והספקתי לתת בדראקו מבט אחרון לפני שהמראתי לאוויר.

***