שעת העוצר לאהבה | 4

אני צופה בגלים נשברים בתחילת החוף, איפה שהחול כבר מזמן נעשה לבוץ והקונכיות נשטפות אליו באופן ובדרך טבע. אני מסתכלת עליו, שרירי ושזוף, מנווט את הגלשן למקומות שלא נראה כאילו יכול להגיע.

אני מחייכת. אני מסתכלת על השקית הפתוחה שלידי, ולא עומדת בפיתוי. אני מושכת נחש גומי מהערימה ומוצצת אותו קודם, סתם, שריטה שלי. אני אוכלת אותו באיטיות שיש אנשים שהיו אומרים שהיא מייגעת, לדעתי זה מה שכיף וטעים בנחשי גומי.

אני מסתכלת על האצבעות שלי מתחפרות בחול החם. אני מסדרת את השיער קצת, כדי שיהיה נוח, ולוקחת צעד נועז. אני רצה לכיוון המים, וצוללת לתוך הגל הכי עצום שאי פעם ראיתי. אני מרגישה את המים זורמים לי בוורידים, עוטפים אותי ומספקים לי 'אוויר לנשימה'. אני צוחקת. הפנים שלו מופיעות לפניי. אני צמודה לגוף הגלשן שלו, אבל הוא בכל זאת בשלו. הוא גולש מדהים, אני חייבת לציין. אני מטפסת על הגלשן, המשקל שלי לא מורגש.

אני נושפת לו מאחורי האוזן. אני צוחקת בקלילות בעוד שהוא מתבלבל בין הכל להכל, אבל בסוף מייצב את עצמו. אני יורדת מהגלשן באותה קלות שטיפסתי עליו. אני מכחכחת בגרון ומוציאה את הראש מהמים. הוא מגיע לחוף. הוא מסתכל עליי ומחייך.

"אמה" הוא לוחש, אבל אני שומעת אותו. אני מזנקת מהמים במהירות, וכבר מופיעה על החוף. אני יבשה. אני עולה על קצות האצבעות ומנשקת אותו במצח. הדרך היחידה שדרכה הוא יודע על קיומי, היא הרוח שלו. אני מחייכת. אני מזנקת על גג של בניין ונעלמת במהירות. אני מחייכת שוב. אני שומעת את הצעדים שלו. אני משפילה מבט, ידעתי, שאסור.