עיר מעופפת פרק 49
חזרתי אל המטוס בפנים נפולות והרגשת אשמה. את הנסיעה במטוס העברתי בבהייה במכתב המלא כתמי דם שטיילה הביאה לי, אני עדיין דיממתי, מידי פעם הרגשתי כאב חד במקום בו טיילה בעטה בי, זה כנראה היה נראה כאב ודי מלחיץ כי אפילו הטייס שאל אם אני צריך עזרה רפאית, אני כמובן סירבתי ואת שאר הטיסה העברתי בתחושת כאב עצומה. הן פיסית והן ריגשית. פשוט לא יכולתי לחיות עם עצמי. לא יכולתי לתת לזה לעבור ליד עיניי כשאני יודע שבגללי היא מתה.
המטוס נוחת ואני מכניס את המכתב לכיס. טיפות הדם שעליו כבר התקשו ונהפכו לכתמים אדומים שהזכירו עד כמה אנוכי אני ועד כמה טעיתי בנוגע לעולם.
ועד כמה הייתי עיוור.
כשהמטוס פותח את הדלתות אני מבחין בפנייה של אימי, היא עומדת על קצות אצבעותיה ומחפשת אותי במבטה. אני מרים את ידיי ומאותת. לה. היא נושמת לרווחה וכעבור כמה דקות אני כבר באוטו. אנחנו נוסעים בדממה. היא לא שואלת ואני לא מדבר.
אנחנו מגיעים הביתה ואני נכנס לחדר. סוגר את הדלת ונשכב על המיטה.
אני מוציא את המכתב מהכיס אך לא מסוגל לפתוח אותו. הוא מזכיר לי את ליאת. את העובדה שהיא מתה בגללי. את העובדה שלא יכולתי להציל אותה.
דמעה בודדה יורדת מהעין שלי. אני עוצם את עיניי ונלחם בדחף לישון לנצח.
מישהו דופק בדלת. אין לי כוח לדבר. והדלת כבר נפתחת מאליה.
אימא שלי מופיעה בפתח, שיערה פזור ועיניה מודאגות, בידיה היא מחזיקה ארגז לבן גדול שעליו כתוב באותיות אדומות-ערכה רפאיות.
ללא אומר ומילים, אימי לוקחת כיסא, מתיישבת לידי ומתחילה לנקות את הדם מפניי, היא שולפת חתיכת בד לבנה ומדביקה לי מעל האוזן.
"נפגעת די קשה." היא אומרת. "ואני חושבת שיש לך זעזוע מוח קל."
"אני בסדר."
"אתה הרבה דברים, טיילור." אומרת אימי וזורקת את מטלית הדם לתוך הקופסא. "אבל אתה לא בסדר."
אני שותק. ואמי אוספת את המטליות, הפלסטרים ומכניסה הכול לתוך המזוודה.
היא נושמת עמוק,נאנחת לשנייה, ומתחילה לצאת מהחדר. שנייה לפני שהיא סוגרת אחריה את הדלת, היא אומרת:"אני מקווה שמה שקרה אז לא חוזר על עצמו. יש פה אנשים שאוהבים אותך. אל תידרדר."
היא סוגרת את הדלת ואני נשאר לבד. בלי אימא, בלי ג'ילי ובלי ליאת.
לבד. לבד יותר מתמיד.
אני מתעורר, המחוג האפור מראה שהשעה עכשיו ארבע בבוקר. אני מתרומם מהמיטה ותוך כדי כך מבחין במשהו שנופל מידי. המכתב.
אני מניח אותו בתוך המגרה החומה ויורד למטה כדי לשתות משהו חם.
כשאני מתחיל לרדת במדרגות יש לי תחושה מוזרה. כאילו מישהו עוקב אחריי. אני מסתובב אך לא רואה איש.
אני מושך בכתפיי וממשיך לרדת למטה, אני ניגש אל המטבח ומוזג לעצמי כוס מים.
תנועה בזווית עיניי, גורמת לי לזרוק את הכוס ולנפץ אותו על הקיר.
אני מפספס והדבר הזה קם מתוך הרצפה ומתחיל לקבל צורה. אט אט הוא מקבל פנים ואני מרגיש את הבהלה תופסת את מקום האומץ.
זאת רוח לבנה. יש לה את אותו השיער ואת אותם העיניים של..ליאת.
אני צורח וקם במהירות מהמיטה.
אני שומע קול רקיעות רגליים ותוך פחות מדקה אימא שלי מופיעה בדלת, היא לובשת חלוק כחולה ושיערה סתור.
"זה בסדר." היא אומרת. "היה לך סיוט. אתה בסדר."
אני מתנשף במהירות ומביט באימי.
"זאת הייתה ליאת." אני אומר ובקולי נשמע הפחד.
תגובות (1)
תמשיכי:)