אהובי הלך לבלי שוב

הקיץ כבר פה, יושבת בחדר הממוזג וחושבת,
המחשבות מציפות והדמעות אינן מפסיקות לזלוג,
להיכן הלכת אהובי שלי, לא השארת פתק, שום דבר,
זה היום השלישי שאני מחכה שתחזור ואתה לא שב,
המרחק כנראה רחוק הוא, הדרך ארוכה לך, ואתה שם.
אני יושבת ומחכה שהדלת תיפתח, אתה תופיע,
תופיע במלוא הדרך, תישלח אליי את החיוך המקסים,
מנסה לחשוב חיובי, אך השלילי גובר והלב דואב,
מרגישה את הכאב מבפנים שמייסר את לבי, כואב,
אהובי, חזור אליי בריא, מנסה להושיט יד לגעת,
אתה לא שם וגם לא במקום אחר, ידיי מגששות,
אך לשווא, אתה אינך פה יותר, הלכת ללא חזור.
ממשיכה לחשוב ולחשוב והמחשבות לא נותנות מנוח,
מדוע לקחה אותך ממני, מדוע? אין תשובה.
נפשי מתענה ומתייסרת והכאב אינו מרפה מהגוף,
הלכת ולא תשוב. היא לקחה אותך אליה ואתה נדמת,
היא לקחה אותך אליה, חיבקה אותך חזק בזרועותיה
ואני, הושטתי ידיים, ניסיתי למשוך אותך מבין זרועותיה,
אך לשווא, היא היתה חזקה ממני. מצטערת אהובי,
לא הצלחתי למשוך אותך, היא, המחלה הרצחנית הזאת,
לקחה אותך אליה ואני נשארתי לבדי, מיוסרת ובוכיה.
הייה שלום אהובי, אולי עוד ניפגש, שם…רחוק…