זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 8)

הם נכנסו מכל מקום. פורצים דלתות, חלונות. התגבורת שלנו. היו הרבה אנשים. ביניהם מעורב בשם לאנס. החבר שלי. אנחנו ביחד כבר שנה. בהיתי בו מהתא שלי פורץ את שער הכניסה העצום בעזרת להבת אש, הודף מכשפה מדרכו כשהוא ממהר לתא שלי. הוא היה כזה נחוש, טיפות זיעה מחליקות במורד צווארו ונוטפות אל ריצפת הבטון הקרה. בינתיים שהוא ניסה לחלץ אותי מהתא בהיתי בו. היה לו שיער בהיר ועיניים חומות כהות. הוא באמת יפה תואר. קולו הנעים העיר אותי מחלומותיי –
"לכי לעזור לאחותך! אני יחלץ את אמא שלך". היכולת העיקרית שלו זה אש ולכן זה לא בעיה בשבילו לפרוץ את סורגיי המתכת. הגעתי לכלוב של מיי. ראיתי אותה, ורק עכשיו הבנתי למה היא התכוונה שהיא אמרה – "אני אדומה." הן, המכשפות הללו, שילכו לעזעזל מבחינתי, שרפו אותה לגמרי. כל עורה מלא בשלפוחיות וכתמים אדומים של עור מתקלף ובשר חרוך. קיללתי בשקט. איך הם יכולות? לשרוף בחיים ילדה קטנה. זה מה שהן עברו אז הם יודעות איך המרגש. באתי לחבק אותה. צרחה חדה פילחה את אוויר הלילה. "מיי?"
"מי.. מי אתה?" קולה הרועד והמפוחד נשמע מהפינה החשוכה של התא.
"מיי, זאת אני, קרול." היא כניראה לא ראתה אותי מהזווית הזאת.
"קרול? זאת את! באת להציל אותי!"
ניגשתי לחבקה. היא עצרה בעדי.
"זה כואב כשנוגעים." היא הסבירה.
"מיי, איפה אמא? מה עשו לה?"
"מלקות. הצליפו בה עם שוט."
אוי ואבוי. זה נורא.

~דממה~

"בואי נברח."
רצנו לתא של אמא. יותר נכון אני רצתי, מיי צלעה תוך ייסורים. היה לי קשה לראות ככה את אחותי. שרופה כולה. כמו התרנגול שאמא הכינה בחג ההודיה. השיער שלה לא נשר. למזלה. הגענו לתא של אמא. מצבה היה נורא, כל גופה הצנום היה מכוסה צלקות אדומות וגבה דימם. היא התייפחה כשראתה את מיי. "הו, בנות שלי. למה? למה זה קורה לנו? בואו. נלך לאבא."

"אבא?" מיי היססה. "אבא אתה בסדר?"
"כן." הוא אמר. אבל זה לא היה נכון. עיגולים שחורים עטפו את עינייו. גופו רעד כעלה ניד וניכר ופניו שמצבו הבריאותי לא יציב. הוא היה חיוור. כשהוא ראה את מיי ואמא הוא נתקף שיעול. פחדתי. מה אם הוא ימות בקרוב? דמעה נשרה מעיניי כשראיתי את מצב המשפחה שלנו. רק אני בסדר. תמיד זה ככה. כולם סובלים חוץ ממני. למה זה ככה? למה מיי הקטנה והחלשה ולא אני? למה אמא, האישה הרגילה, נטולת הכוחות, צריכה להתמודד עם דבר כזה?
"בואו, בנות. צריך לעזור לאחרים. תישארו במקום בטוח." קולו הרועד של אבא שבר את סערת המחשבות שהתחוללה בראשינו.

כשיצאנו, שוב כמשפחה מאוחדת ממסדרון התאים, חזינו בקרב האמיתי. מעורבים נגד מכשפות. אי אפשר להרוג מכשפות. הדרך היחידה היא לגרום להן לוותר על חייהן או שהן יהרגו את עצמן. אפילו בטעות. אני מיי ואמא ברחנו, מפלסות דרך בין ההמון כדי להגיע לצד, למקום מבטחים. אבא הלך להלחם. נכנסנו לפינה נסתרת בקומה שמעל לתאים, מעל לכל המלחמה, צופות בקרב. הן לא היו כשירות למלחמה ואני השגחתי שלא ינסו להזיק להן. אני ואמא נעצנו את עייננו בקרב. רק העיניים של מיי היו נעוצות ברצפה.
"מיי תסתכלי עליי."
היא משכה בכתפה.
"מיי." אמרתי בטון קשוח.
היא הפנה את ראשה אליי אבל העיניים שלה לא הצליחו למצוא אותי.
ההכרה הכתה בי כמו מכת סכין. האש שרפה את עינייה.

מיי עיוורת.