רכבת אקספרס לאהבה | 67 | החומות נשברו?

אני יודעת שהצעד הכי מטומטם כרגע הוא לזנק מתחת לשמיכה. אבל יש לי ברירה?… יש לי צלם פאפרצי מחוץ לחלון, והוא מפריז בפלאשים. הוא מצלם את ה'בגידה' בג'יי, סביר להניח. פאק. יואו.

אני מרגישה תנודה ובשנייה אחת שומעת את הווילון היוקרתי בצבע הקרם נסגר. שנייה, והפלאשים אינם עוד. אני יודעת שהפיתרון שלי, להיכנס מתחת לשמיכה ולעצום עיניים בחוזקה, לא ממש מעשי בעניין. ובאמת שהייתי צריכה פיתרון יותר מעשי.

"מה את מתחבאת מתחת לשמיכה?" הוא שואל, ומחזיר את המשקל שלו כולו להישענות על המיטה הזוגית. הוא מסתכל עליי, אני יכולה להרגיש את זה. אני מובכת בטירוף. מה לעשות?…
"אוי, תירגעי קודם" הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, בלי בכלל להסתכל עליי. הוא מושך את השמיכה ממני, וחושף את תנוחת העובר והסומק שעלה לפניי. אני קוברת את הפנים בין הרגליים, כמה שאפשר, בתקווה שהוא לא שם לב. אבל אני יודעת שהוא חד, וסביר להניח שהוא שם לב לזה עוד כשישן.

אני מרגישה את חום הגוף שלו, מריחה את ריח הבושם המשכר שלו, ומרגישה את הדגדוג של השיער שלו כשהוא מנשק לי את הכתף, ובטעות יוצא לו שהשיער נוגע. אני מתמכרת לתחושה, ואז אני מבינה איפה אני נמצאת.

"די אריק, אתה לא מבין שאני לא רוצה!?" הוא יודע שאני לא רוצה, אבל היציאה הזעומה הזאת באמת שלא מכוונת. הוא לא מניח לי אפילו לא לרגע. אני מרגישה את הדמעות עומדות לצאת, ומנסה לעצור אותן.
"תניח לי…" אני ממלמלת בשקט, כמעט בלחש, כי אני לא יכולה חזק יותר. הוא ישמע…. הוא ישמע.

"אני בחיים לא אניח לך. תתמודדי עם זה." הוא לוחש באותה מידה, ומלטף את הראש שלי בחום ההוא, המוכר. אני לא נכנעת, אבל הגוף שלי כבר מזמן נכנע למגע הנעים שלו.
אני נאבקת בעצמי. אני הודפת אותו, אבל הוא תופס אותי ומחזיר אותי לאותו החיבוק. אני שומעת את דלת החדר נפתחת, ואני מזנקת לפינה השנייה של החדר בלחץ… הסומק עולה, החומות נשברו?