לרקוד – פרק 56 (1D)

נועם/ליאם

לא יכולתי לישון כול הלילה, רק התהפכתי שוב ושוב במיטה הזוגית והקרה, הכול כך ריקה ומכאיבה, התהפכתי לצד השני, מבטי בוהה באזור בו ליאם היה אמור לשכב עכשיו, לעטוף אותי בזרועותיו ולסחוף אותי לעולם של חלומות יקרים מפז, אבל לפני כמעט חודשיים הכול השתבש שאלכסנדה הזאת נכנסה לחיים שלו, הרסה את החיים שלי.
הדמעות לבד זורמות מעייני כמו ברז דולף זולגות על גבי לחיי ונספגות במצעי המיטה החומים בהירים.
הפלאפון שלי הזרוק איפשהו מסביבי והרטט שהוא משמיע מזעזע את כול הגוף הרדום שלי חוץ מהלב הכול כך ערני שלי.
הזזתי מעלי את השמיכה מרימה את הפלאפון מלידי ומדליקה את הצג.
הודעה מאת: אביה ג׳יימס.
••איך את?, רוצה אני יקפוץ לבקר?••
ההודעה שלה גורמת לחיוך קטן לעלות על פני, לפחות אני חשובה לה, לא כמו שליאם התחשב בי.
••רע, תביאי גלידה••
אני ממהרת לשלוח לה את הדבר היחידי שעובר במוחי, כעבור רגע הפלאפון רוטט שוב מדליק את המסך האור בהיר וההודעה מתנוססת מעל תמונת הרקע שלי ושל ליאם מתנשקים.
רציתי לנפץ את הפלאפון ולהעיף אותו מבעד לחלון, אבל בכול זאת החלקתי את המסך לביטול הנעילה וקראתי את ההודעה שאביה שלחה לי.
••טעם מועדף?••
לא משנה מה הרגע, מה המצב, מה הבעיה, מה השעה, הדבר היחידי שמעודד בחורה בכול שניה זה גלידה, אף אחד לא יודע את ההסבר לכך.
••מוקה••
אני עונה במהירות מכבה את הפלאפון וזורקת אותו לצד החדר הוא נופל בקול חבטה עמום על השטיח השאגי החום כהה שליאם קנה מלפני כמה ימים.

דלת חדר השינה נפתחת, זה לא הפריע לי כי לא הצלחתי להירדם כלל, מזל שהשארתי מפתח מתחת לשטיח הכניסה, אין לי לא חשק ולא עצבים לקום אל הדלת.
אביה נכנסה אל החדר, שיערה כנראה סטור מעט מהרוח שנושבת בחוץ, לחייה סמוקות מהקור והיא באה להתיישב לידי על המיטה לאחר שסוגרת את דלת חדר השינה בצבע מהגוני.
היא חולצת את המגפיים בצבע בז׳ שלה ויושבת חצי שוכבת על המיטה לצידי, בדיוק בצידו של ליאם, בדיוק במקום שהוא היה אמור להיות בו עכשיו.
״הבאתי גלידה״ היא אומרת בחיוך ומניחה שקית ניילון לבנה על המיטה, תוך כדי מנסה להוריד את הצעיף העבה והלבן שעטף את הצוואר שלה.
הפכנו לחברות די טובות מאז הארוחה אצל נייל בן הדוד של ליאם, דיברנו הרבה בפלאפון ובהודעות, יצא לנו לצאת כמה פעמים לאכול בבתי-קפה ביחד ולדבר.
בכמה ימים אני מרגישה כאילו היא החברה שלי כבר במשך שנים ארוכות, שהיא מכירה את כול מחסוריי ויתרונותיי.
היא הוציאה מהשקית שני קופסאות גלידה עגולות וארוכות, את הלבנה עם הכתוביות החומות הגישה לי על האריזה כתוב בגדול -מוקה-.
היא הוציאה את הקופסה העגולה השנייה בטעם שוקולד עוגיות.
פתחתי את המכסה דוחפת לבפנים כף פלסטיק שבאה יחד עם אריזת הגלידה ומתחילה לאכול ממנה, הטעם הקרמי והממכר שלה ממלא אותי בסוג של רוגע, לא יודעת מה יש בחומר הזה אבל זה הדבר היחידי שמצליח לעודד אותי, לחזק אותי, והכול בזכות גלידה- קרם מוקה חלבי בתוך קופסה גורם לי לתענוג- נשמע אבסורד.

הגלידה לאט לאט מתרוקנת והכף שמחפשת אחר הגלידה בקופסה לא מוצאת עוד ואני מניחה אותה בייאוש על שידת הלילה, אביה נרדמה ממזמן, אכלתי בנוסף לגלידה שלי את גלידת השוקולד עוגיות שלה שהיא בקושי נגע בו.
התכסיתי בשמיכה מכסה גם את אביה ששכבה לצידי איפה שליאם אמור לשכב.
ליאם.
הוא קפץ למחשבות שלי והכה בהם חזק כול כך, מזכיר לי את כול מה שקרה, מזכיר לי את כול הכאב שעברתי, שאני עדיין עוברת.
להבות התחילו לשרוף את פנים הגוף שלי, מכלים לאט לאט את כול מה שבדרכם לשרוף את הלב שלי, ההרגשה הבוערת התעצמה עם כול שנייה, הלהבות רק גברו וגברו ועשן סמיך מילא את הכול, עשן בתוך תוכי ממלא ומערפל את הכול.
לפתע הכול הרגיש לי כול כך חנוק, כאילו אני באמת נושמת את העשן הדמיוני שבתוכי, שיעולים קלים יוצאים מהפה שלי ואני שמה את ידי כדי לחסום את הרעש ואת החיידקים, הלהבות רק מתגברות גורמות לראשי לפעום בכאב כול כך עז שהדבר היחידי שאני מצליחה לשמוע זה את פעימות הלב שלי ואת הדם הזורם בעורקיי.
אני מביטה אל כף היד שלי, אל איפה שהסתכלתי הרגע, מעט דם מעטר את כף ידי, הרגע השתעלתי ויצא דם מהפה שלי?
נתתי לאביה מכה קטנה עם היד מעירה אותה מהשינה הקלה שלה, מרגישה איך הלהבות אוכלות אותי ועוד שנייה מתפרצות ממני, ישרפו גם את אביה בלי מחאות.
זה הרגיש לי כול כך אמיתי, כול כך מוחשי , כול כך מוזר, והלהבות רק מתלהטות ושורפות חזק יותר, חם יותר, מהר יותר.
אביה התעוררה בבהלה, מסתכלת עלי , כאשר אני עומדת ונחנקת אל מול עינייה, העשן כאילו סותם את קני הנשימה שלי, וזה מרגיש כול כך מוזר, כאילו הרגשות שלי רוצות להרוג אותי, כאילו.
אביה קצה במהרה מהמיטה כשהיא מבינה מה יש לי ומחייגת מהר מספר כולשהו, בתוכי רק התפללתי שהיא לא מתקשרת לליאם, אני לא יכולה לראות אותו כרגע, אני לא חושבת שאוכל לראות אותו בכלל אם כול מה שקרה.
נזכרתי שליאם אמר לי שיש לי חום גבוה, אני לא זוכרת מתי זה היה, מתי זה קרה, או אם יש לי חום או לא, או שזה רק זיכרוני מטעטע בי.
אני מרגישה את עייני הרוצות להיעצם אבל אני נאבקת כול כך בחוזקה עם אפעפי שלא יסגרו להם, ההרגשה השורפת מתחזקת משנייה לשנייה, והלהבות הגדולות משמידות את כול כולי.
״נועם לא לעצום עיניים, האמבולנס בדרך״ אני שומעת בקושי את קולה של אביה מבין מסך הלהבות הצורבות המאיימות לשרוף גם אותה.

*
לא היה לי לאן ללכת, לאן לחזור, המזוודה השחורה שארזתי זרוקה במושביים האחוריים ברכב האפור שלי, אני יושב אל מול ההגה ונוהג שעות בסיבובים ברחובות ניו יורק החשוכה, הלב שלי מרגיש כמו הסיבובים האלה, לא משנה איפה הוא תועה, איפה הוא הולך, הכול מרגיש כמו מבוך של רגשות ואין ללב לאן לפנות.
הפלאפון הרוטט שלי שבתוך הכיס מעורר אותי מהמחשבות הכול כך קודרות שלי, על מה יהיה עכשיו?, אני לא יכול להרפות מהרגשות העזים שלי לנועם.
השם של אביה החברה של זאין כתוב על המסך, שחכתי בכלל מתי שמרתי את המספר, אני חושב מתי שעשינו את הארוחה אצל נייל בן דוד שלי שכול כך חסר לי עכשיו, שייעץ לי, שיואמר לי מה להגיד, מה לעשות.
אני עונה במהירות ומצמיד את הפלאפון לאוזן.
-״הלו?״ קולי שואל אל תוך השיחה המפתיעה בשעה כו מאוחרת זו של הלילה, קרוב לארבע לפנות בוקר.
-״ליאם זאת אביה״ אומרת את מה שכבר ידעתי, אבל מנימת קולה אפשר היה לשמוע לחץ וחששה, קול מהוסס נורא.
-״מה קורה?״ שאלתי מבולבל מחכה לראות מה היא תגיד, למה היא התקשרה כול כך מאוחר, ולמה יש לי הרגשה לא טובה בנוגע לכך.
-״זאת נועם, היא בבית חולים, היה לה חום גבוה של כמעט 49 מעלות שזה הזוי״ התחילה לומר אפשר היה לדעת שיש עוד המשך למשפט, אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי .
-״מה?!, באיזה בית חולים היא?, אני עכשיו מגיע!״ קולי נסדק באמצע המשפט, נועם, נועם שלי בבית חולים, גם אם המצב שלנו לא בדיוק בסדר אני לא יכול להתעלם מזה, לא כשאהובתי בסכנה, הלב שלי דפק במהירות בפעם הראשונה מזה שעות ארוכות, הלחץ כירסם בי ואכל אותי.
-״סנט הלן״ אביה מלמלה מהבעד השני של הקו.
ניתקתי את השיחה וזרקתי את הפאלפון על המושב לצידי, מסובב את הרכב בפניה חדה סביב האי תנועה, הכביש ריק למזלי, לא רכבים , לא משטרות.
לחצתי על הגז בכול הכוח של מכונית הספורט הזאת ונוסע במהירות של 150 קמ״ש אל בית החולים בתקווה שמשטרה לא תתפוס אותי בדרך.