ציפורן אדומה. פרק 40.

מצטערת על האיחור האין סופי- רציתי קצת הפסקה מהסיפור .
מקווה שתאהבו ♥
—–
פרק 40:
השפלתי את מבטי לרצפה. במהירות נעליי התמלאו אבק עם קורי עכביש מעליו. לא היה אכפת לי במיוחד, ידעתי שזה סופי.
ניילה רק הלכה וראשה היה מורם. ישבנו מעל אנג, שרץ במהירות כי הוא נבהל מהאבק שעבר בעיניו.
"נו.. אנחנו כבר מגיעים?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"חכי… יש לנו עוד עשר דקות הליכה לפי מה שאני רואה." אמרה ניילה והביטה לאופק הריק.
לאחר עשר דקות מתישות ומרחיקות לכת, הגענו לארמונו של זאוס.
ניילה החלה להחזיק בידי בחוזקה וללוות אותי אל חדר הכלא.
החדר היה מלא באנשים מסכנים ותמימים, רעבים ואומללים. הבטתי בעיניהם והרגשתי צער רב. עוד דקה ואהיה אחת מהם.
הכניסו אותי לתא קטן עם סורגים. הרגשתי פושעת קטנה עם הבגד בצבע כתום.
המיטה הייתה מלוכלכת ומגעילה, התא היה מלא בעכברים גדולים ועכברושים.
נשכבתי על המיטה באומללות. שיחקתי בבגדים שלי בנואשות.
לאחר שעה ארוכה, נפתחה דלת התא. איזה מישהו חזק במיוחד עמד מולי, בבגדים אדומים, עיניים שחורות ושרירים בידיים וברגליים.
הוא לקח את ידי ודחף אותי בחוזקה מהתא.
"בואי כבר." הוא אמר בחוסר סבלנות ולקח אותי בידו.
הגענו לחדר של זאוס. היה שם עיגול ומראה. רק זה. ומישהו עם ז'קט שחור יושב בכיסא.
"כמה חיכיתי לזה.." הוא חייך. לא זיהיתי את פניו בחושך האיום. אך הקול היה מוכר לי ממש. "תשבי שם." הוא אמר והשיב אותי בעיגול הזוהר באדום.
סימנים מוזרים שוטטו מול פניי. זיקוקים מוזרים נשמעו. כתב יווני הסתובב סביב המעגל. מולי הייתה מראה שזהרה.
"מה קורה פה?" לחשתי בפחד.
אף אחד לא ענה לי. היה ניראה שכולם מחכים למשהו, משהו עוצמתי.
ואז.
אז זה בער בי. הרגשתי אש עצומה בוערת בגופי, הרגשתי שהרגשות שלי עוזבים ובאים רגשות אחרים.
ראשי באוטומטי הורם לתקרה, ועיניי עלו למעלה.
לאחר הדבר המתיש התעלפתי על הרצפה הקרה, עוצמת את עיניי בעייפות.
לאחר דקה או שתיים, התעוררתי. האור נדלק וראיתי את הנער מול עיניי, מחייך חיוך ערמומי.
לא יודעת איך, אבל הרגשתי שאני לא שולטת על עצמי. קמתי בלי שרציתי וחייכתי לנער.
הבטתי במראה. נבהלתי ונרתעתי.
עיניים שחורות.
עור חיוור.
'לא.. זה לא קורה לי…' חשבתי לי בבהלה.
אך כשהייתי כל כך מבוהלת מעצמי מבפנים, מבחוץ חייכתי חיוך ערמומי.
אבל לא רציתי לחייך.
אז מה קרה לי?
"ברוכה הבאה, לושס."
—