סיגר, ושמועה

"את זונה." הוא קובע במבטא הכבד שלו ומעשן מהסיגר העבה והכהה שלו. אני מרגישה את הדמעות. אני עוצרת אותן מהר. אני לא זונה. אני לא.
"למה אתה חושב ככה?" אני שואלת. קולי רועד ויפחה חלשה בורחת מבין שפתיי. הוא משתעל. הוא לא עונה לי.
הוא פותח את פיו בכוונה לענות, ולא ממהר לסגור אותו בכוונה לשבות. אני מרגישה חלולה מבפנים, כואב לי לשמוע את זה. ועוד ממנו.
"תענה לי!" אני פוקדת עליו. אני רוצה לדעת למה…. למה שיגיד דבר כזה. יש סיבה מיוחדת?
"את הולכת ומזדיינת עם כולם, זה למה." הוא עונה. הוא שואף עוד עשן מהסיגר המטופש שלו, ונושף אותו לטבעות שמתפוגגות במהרה ונעלמות יחד עם משב רוח.
"מי אמר לך את זה?" אני שואלת אותו במהירות. אני בחיים לא הייתי ולא אהיה זונה. כואב לי לשמוע את זה בא ממנו.
"מישה אמר לי" הוא מוסיף ואומר בקולו הקודר והמחוספס. מישה… מישה. מישה, האדם היחיד שיכל להוציא כאלו מילים עליי בלי להזיז עפעף.
אני מכחכחת בגרון כי אין לי מה לומר. אני נותנת למחשבה הזו שאני זונה, להיספג לו במוח היטב. אני יודעת שאני עוד אתמודד מול מישה. אני יודעת את זה.
אני עושה את דרכי בצעדים מהירים ולא עובר הרבה זמן ונתקלת בפנים החדות והמוכרות של מישה. אני סוטרת לו. מגיע לו. טיפש. אני מתנשפת, לחיי סמוקות, וסוף סוף אני מרגישה בטוחה מספיק בשביל לפרוץ בבכי.
מישה, להפתעתי, עוטף את גופי בזרועותיו. הוא מצמיד אותי ומאמץ אותי לחיקו.
"אני לא זונה, מישה…" אני לוחשת לתוך חזיהו, שנדמה לי חלול אבל מלא כל כך.
"אני יודע…" הוא לוחש בחזרה.