הציידת, פרק ראשון, חלק רביעי, ההדלקות הראשונה

במשך השעתיים שביליתי עם אדמונד, למדתי מעט, אבל הספקתי לבחון את עיניו המיוחדות לפרטי פרטים. אני מצטיינת בבהייה, אך לא בחץ וקשת. אדמונד אמר שמחר הוא ינסה ללמד אותי תחום אחר של כלי נשק, ואני אבחר באיזה להתמחות. הוא אומר שהקרבות שלי איתו יבואו רק אחר כך, אחרי שאלמד על סוגי לחימה שונים. קשה לי להודות בזה, ולהשלים עם העובדה שכל עוד אני לומדת עם אדמונד, אני נהנית מכל רגע. אבל בטח יש לו חברה או משהו. הוא מושלם מדי בשביל להיות אמיתי. וזאת בטח סתם הידלקות, כרגיל, וזה יעבור לי בקרוב… עוד מעט אני אמצא בו את הפגמים הרגילים, ואבין שהוא בכלל לא מתאים לי, ושעדיף לי בלעדיו. ואז אני אשאר בודדה שוב. אולי אדלק על מישהו אחר. אין מצב שזה יתפתח. בטח יש לו חברה. מאה אחוז.
אני רצה יחד עם שאר הקבוצה אל אולם ארוחת הבוקר (בציפייה רבה להר של ממתקים, סוכר, ג'אנק פוד ומשקאות אנרגיה) וכמובן, בקושי עומדת בקצב. כנראה שאני היחידה שהצטרפה היום, כי כל השאר כבר מורגלות, ורצות את דרכן אל חדר האוכל בשקט וחינניות, בזמן שאני מדדה קדימה בקולניות, תוך כדי נשימות עמוקות ורמות. מחזה מלבב, באמת. גררתי את שרירי התפוסים אל חדר האוכל, ונעמדתי בתור. לקחתי מגש, והתכוננתי לכמות אדירה של כולסטרול, שתעזור לי לעבור את היום. לנשנש, זאת המומחיות שלי. נדמה שכל אחד בוחר ומכין לעצמו את ארוחת הבוקר. אני מביטה באפשרויות שלא מגרות שמולי. סנדוויצ’ים, סלטים, ודגנים מלאים. ובר מיצים. מה לעזאזל קרה כאן? לפחו תנו לי קורנפלקס! לאן נעלם השוקולד? מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני מביטה בחוסר אונים באנשים מסביבי שכבר אוכלים, נהנים, ומסתפקים במה שיש להם. אני מניחה שאין דרך מוצא… בסופו של דבר, בחרתי בטוסט גבינה מלחם מלא וסלט מיונז בצד, שני הפריטים שנדמו הכי שמנוניים. אם אני נגמלת, תנו לי להיגמל לאט. אני ניגשת אל בר המיצים.
"מה?" אני ממלמלת בהלם גמור. "אין… קולה?" זה לא יכול להיות. מה אני אעשה? אני חייבת משהו מוגז, עם הרבה צבע מאכל! אני בודקת את התוויות על כוסות הנוזל. 'מיץ תפוזים, סחוט טרי'. כלומר, לא מוכן, כלומר, ללא סוכר. אחרי חיפוש כולל שערך כמה רגעים ארוכים של ייאוש, בחרתי במיץ תפוחים, הבחירה המתוקה יותר. כל מה שנשאר הוא מקום לאכול. חיפשתי שולחן צדדי, מרוחק מעט, ומצאתי אותו כמטע מיד. שולחן כמעט ריק, ובו ישב רק נער בודד, שערו אדמוני ועיניו הירוקות מכוסות במשקפי ראייה, שקרא בספר הלימוד שקיבלתי בעצמי, "המדריך לצייד המתחיל". הוא קרא בו בעניין, מה שכנראה ימנע ממנו לשים לב אליי. התגנבתי בצעדים חרישיים אל השולחן האחרון, מביטה בכל הציידים והטירונים שצחקו יחדיו. זה היום הראשון שלי, כמובן שאני לא אתחבר במהירות כזו, אבל בכל זאת, משהו בי מתגעגע לחברים היחידים שהיו לי, ג'ון ודריה, היחידים שלמדו לאהוב אותי. מעניין אם הם מחפשים אותי עכשיו. מעניין אם אבי שם לב שאני נעדרת.
אני מתיישבת ליד השולחן ונוגסת מהטוסט ברעבתנות. לא ממש אכפת לי מגינונים ונימוסים, ואין לי סיבה להראות חיננית, אז אני פשוט מנסה לעקוב אחרי התחושות שלי, ולפי הבטן? אני גוועת. וזו סיבה מצוינת לאכול. מהר. והרבה.
"בתאבון." הנער שיושב מולי אומר בחיוך ציני וקטנוני, אך נראה שהוא מתכוון להעיר לי על הצורה בה אני אוכלת. אני בולעת את האוכל שבפי ומביטה בו. הייתי עונה בסרקסטיות ועוקצת אותו בחזרה, אם היה לי כוח לנערים מתוסבכים ומטומטמים, או אם היה לי משהו לענות לו, אבל לא. לא עניתי. התעלמתי. והמשכתי לאכול. אך ככל שעבר הזמן, ולא הצלחתי להירגע מהעוקצנות שלו, ומהמהירות שבה הוא שופט אחרים, הייתי חייבת לומר משהו. והמשהו הזה, היה, אידיוטי.
"אתה יודע? יש אנשים שמגעילים מסיבה כלשהי, אבל אני לא עשיתי לך כלום." ציינתי, מרוכזת במיץ הבריא שלי. הוא הרים אליי מבט משועשע מן הספר, והתעלם. לחוסר מזלי, זה רק עצבן אותי יותר. איך הוא מעז, להתעלם ממני? הוא חושב שהוא יותר טוב ממני? אני כבר שונאת אותו. אני תוקעת את מזלג הפלסטיק בירק אדום ומסתורי. אני חושבת שהוא נקרא עגבנייה, או משהו דומה. איכס. זה דוחה. אני מטביעה את הירק ברוטב לסלט, הופכת אותו לאכיל. אני שונאת אוכל בריא. אני אפילו לא מסוגלת לגמור את הכל, אז אני זורקת את השאריות לפח, ויוצאת מחדר האוכל בתקווה שלא אראה את הנער המוזר הזה שוב. כי הוא מעצבן אותי.
אני לא יודעת מה לעשות, אז אני פשוט הולכת לחדר. כמובן שלקח עשר דקות יותר, כי הלכתי לאיבוד, התבלבלתי בחדרים, ועליתי לקומה הלא נכונה. אבל אחרי זמן מה הגעתי לחדרי בשלום. משועממת ותשושה, אבל בשלום. אפילו אחרי כל הזמן הזה, אני עדיין מרגישה כאילו אני לא יודעת כלום. אני לא מתמצאת במקום הזה, לא מכירה דבר. אין לי דרך להשיג הסברים, חוץ מלדבר עם אדמונד ו… אני עדיין בהכחשה לגביו אז… אני פוזלת לעבר הספרון שנמצא על המיטה שלי. בתוכי, אני מפחדת ממה שאגלה, אולי התיאורים יהיו מחרידים, תמונות של היצורים שבהם הציידים נלחמים. אני רוצה לדעת, אבל מאוד קשה לי לקבל את כל זה כמציאות. איפשהו בליבי, אני עדיין מאמינה שכל זה רק חלום, ועוד מעט אתעורר אל העולם האמיתי, בו אני וחבריי ניצבים מול האימה של תיכון בברלי הילס על שם ברוק לדינגטון, במקום העולם שבו אני ושאר הציידים נלחמים בערפדים. אבל כל עוד אני נמצאת בחלום הזה, למה שלא אלמד משהו? הרי, ספר לא נושך. אני יכולה.. להעמיד פנים. שזה סתם עוד ספר. נכון? עוד ספר נוער רגיל לגמרי. כמו דמדומים או משהו. כן. אני מתקרבת אל המדריך לצייד המתחיל ופותחת אותו באיטיות, בדף הראשון. בתוכן העניינים.
תוכן העניינים:
כלים לחיסול ערפדים
הגנה מפני ערפדים
קרב עם ערפדים – א
קרב עם ערפדים – ב
כלים לחיסול ערפדים? קרב עם ערפדים? הגנה מפני ערפדים? הכל כאן קשור לערפדים בלבד, לא לארגון עצמו. אך בכל זאת, החלטתי להמשיך לקרוא, ולגלוש לפרק הראשון, כי הכותרת סקרנה אותי.

פרק ראשון – כלים לחיסול ערפדים
"אחד ויחיד הוא הפיגיון, חזק יותר מכל כלי כשמדובר בעל טבעי" אמר פרופ' לזר לפני כשלוש שנים, וכן צדק המורה המלומד. כדי להרוג בני שטנים, כל צייד זקוק לפיגיון. כדי לחזק את כוח הפיגיון, כל צייד מקבל את הפיגיון המתאים לו. כל פיגיון מחושל מראש לפי אופיו של הצייד, מידת כשרונו, אופן לחימתו, ואבן הכוח שלו.
בכל פיגיון ישנו מקום קטן בקת אשר מתאים לאבן אחת. לפני שכל צייד מתלמד הופך לצייד בוגר הוא מקיים את טקס אבני הכוח.
לפני הצייד מונחות שבעה אבנים – אבן אש, אבן מים, אבן אדמה, אבן רוח, אבן ירח, אבן שמש, ואבן חיים. הצייד מעביר את ידו בעיינים עצומות מעל כל האבנים, וכאשר הוא מעביר את ידו מעל האבן המתאימה לו, האבן זוהרת בצבע שלה, וסביב ידו של הצייד מופיע קעקוע בצבע תואם לצבעה של האבן.
צורת הקעקוע היא לפי אופיו של הצייד.
לכל אבן צבע משלה –
אבן אש – אדום
אבן מים – כחול
אבן אדמה – ירוק
אבן רוח – סגול
אבן ירח – לבן
אבן שמש – צהוב
אבן חיים – שחור
האבן חשובה מאוד לעוצמת הצייד. אם האבן של הצייד לא תואמת את אופיו, הצייד חלש, עייף, והקעקוע שלו יהיה בצבע אפור.
מקרים מיוחדים –
מעט מאוד פעמים אבן החיים בחרה בציידים.
" אם אבן החיים בוחרת בצייד, הוא יחווה טראומה, הוא יהיה שונה מכל צייד אחר שקיים. לא ברור אם השוני יהיה לטובה או לרעה." אמר פרופ' גטדו.
הפיגיון –
לכל פיגיון יש את צורתו המיוחדת, את מידת הקהות של הלהב, את חוזק הקת שלו. כל פיגיון מותאם במאה אחוזים לצייד הנלחם איתו. כל צייד בוגר יכול להרגיש בנוכחותו של הפיגיון, הוא יכול לאתר אותו בקלות, לזמן אותו למקום בו הוא נמצא, ולהרגיש אם פיגיונו עומד להישבר. כשפיגיון של צייד נשבר, הצייד מרגיש כאב חד בליבו, בגלל שהוא מאבד חלק מזהותו. הפיגיון חשוב ביותר במהלך קרב, ובמהלך החיים. בלי הפיגיון שלו הצייד חש לעיתים קרובות חסר אונים, מותש, עצבני, ועצוב. היו הרבה מקרים של אובדן שפיות ודיכאון לאחר איבוד הפיגיון. חשוב ביותר לכל צייד לא לאבד את פיגיונו.
מה למדנו?
– אין לאבד את הפיגיון
– אופן טקס קבלת האבן
– האבן והקעקוע
אני מסתכלת במילים הכתובות, שורות של מילים המסבירות לי על מה שיקרה בעתידי. יש אבנים. וקעקועים. ופיגיונות. ואבדן שפיות. ודיכאון. הרבה מאוד לעכל בבת אחת. אני נושמת עמוק. הכל יהיה בסדר. זה לא עניין גדול. הכל בסדר. ערפדים וכולי. הכל הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי. מה… מה זאת אומרת, כל הפגיונות האלו? מעניין איך יראה הפגיון שלי. מעניין אם אני אשאר כאן מספיק זמן כדי לקבל אחד. הכל כל כך משוגע. כשקראתי את הפרק התייחסתי לכל מילה בתור עובדה. וזה.. מוזר. זה לא כמו כל ספר אחר שקראתי. כי בכל ספר אחר, ידעתי שזה רק סיפור. והיום, כרגע, אני עדיין תוהה… האם הסיפור, בעצם אמיתי?