שוב הסרטן מנצח- פרק 2

צלצול טלפון קטע את מחשבותי.
"הלו? עניתי בחוסר חשק.
"מאי? זאת ליאת" שמעתי את הקול אומר.

~ליאת זאת הBFF שלי מהגן, בזמן האחרון ניתקנו קשר בגלל מריבה שהייתה לנו~

"אה היי ליאת" עניתי.
"ממ.. אני שמעתי על מה שקרה ורציתי להגיד לך שאני משתתפת בצערך" היא אמרה.
"תודה, חשבתי שאת לא מדברת איתי" עניתי לה בקול קצת כועס.
"מאיוש, אני מתגעגעת אלייך" שמעתי אנחה בקול שלה "את סולחת לי?" הוסיפה.
אני לא יודעת למה, אבל היה בי דחף לסלוח לה, הייתי צריכה אותה לצידי, עשינו שופינג ביחד, שמנו לקים אחת לשנייה, ידענו הכל אחת על השנייה, ומה לא. ועכשיו שגיל נפטר- אני צריכה מישהי שתתמוך, שתחזק.
"גם אני מתגעגעת אלייך" אמרתי לה.
"את סולחת לי?" היא שאלה שנית.
"ברור" עניתי לה וחייכתי לעצמי, פעם ראשונה שחייכתי מאז אתמול.
דיברנו קצת וניתקנו את השיחה.
החלטתי לצאת קצת מהבית- סידרתי את השיער,החלפתי בגדים,שמתי קצת בושם,לקחתי מפתח ויצאתי.
הלכתי ברחובות תל אביב, רוח קרירה נושבת על פני, הייתי צריכה את האוויר הזה.
נתקלתי במישהו, לא שמתי לב מי זה.
"אוי סליחה" אמרתי והרמתי את פני.
זה היה מישהו לא מוכר, בלונדיני עם עיניים כחולות,חתיך כזה.
"זה בסדר" הוא אמר"אני לירון" הוסיף וחייך.
"מאי" עניתי לו.
"שם יפה" הוא החמיא לי.
"תודה" אמרתי.
"אז למה נערה יפהפיה כמוך מסתובבת ברחובות תל אביב עם פרצוף של תשעה באב ועוד לבד?" הוא שאל.
"אה זה כלום. הייתי צריכה אוויר צח פשוט" עניתי לו.
"מבין אותך" הוא חייך אלי, היו לו שיניים ישרות וחיוך מאוד יפה.
"ולמה נער יפה כמוך מסתובב ברחובות תל אביב לבד?" החזרתי לו.
"אני לא לבד" הוא חייך. "אני מחכה לחבר שלי שיביא לו פיצה" הוא ענה והצביעה על פיצריה שהייתה כמה מטרים מאיתנו.
ראיתי נער מתקרב לעברינו.
"אחי אין הכרות קטנה?" הנער שאל את לירון. לירון צחק.
"תכיר, זאת מאי. מאי תכירי, זה גיל" לירון אמר.
השם צרב לי, גיל..
דמעות התחילו לזלוג מעיני.
"מה קרה?" לירון מיהר לשאול.
"פש..פשוט את..אתמול חב..חבר שלי ננ..פטר מס..רטן" עניתי לו,כולי מגמגמת.
"אני מצטער, אני לא ידעתי" הוא אמר.
"זה בסדר" אמרתי.
אבל כלום לא היה בסדר, גיל הלך, גיל לא פה יותר, גיל בשמיים,גיל לא יפנק אותי יותר, גיל לא יגיד לי שהוא אוהב אותי יותר, גיל לא יחבק אותי יותר, גיל איננו..
"אני צריך ללכת" לירון אמר לי . "זה מספר הטלפון שלי" הוא שלף פתק ונתן לי אותו.
"אם את צריכה משהו תתקשרי,ביי" הוא אמר והלך ביחד עם גיל.
החלטתי ללכת לליאת, אולי היא תשפר לי את מצב הרוח.
הגעתי לביתה ודפקתי בדלת.
ליאת פתחה אותה. "מאיייייי נסיכה שליי" היא צעקה וחיבקה אותי, נראלי כל השכנים שמעו אותה.
"היי" עניתי ונשקתי לה על הלחי.
אמא של ליאת באה לדלת.
"הו היי מאי, תיכנסי" היא אמרה ונכנסתי לבית.
"רוצה לשתות משהו? לאכול? צריכה מקלחת חמה?" היא שאלה.
"זה בסדר, לא נעים לי" עניתי לה וחייכתי חיוך עצוב.
"אז צריך להיות לך נעים, את יודעת שאת בת בית פה" היא חייכה.
"זה בסדר" אמרתי שנית.
הלכנו לחדר של ליאת
החדר עם הפלזמה,המחשב,אמבטיה פרטית, הג'קוזי, וכל מה שרוצים.
כפי ששמתם לב, ליאת היא מאוד עשירה. התיישבנו על המיטה.
"אזז.." היא אמרה. "מה חדש?" שאלה.
"הדבר הכי חשוב לי בעולם הלך" עניתי בעצב.
היא חיבקה אותי, את החיבוק הזה שכ"כ הייתי צריכה ממנה.
"למה?" שאלתי אותה את אותה שאלה ששאלתי את ליאור.
"תראי מאי, לפעמים דברים קורים בלי סיבה, אולי גיל היה צדיק כ"כ , שרצו אותו בשמיים,
אולי החליטו שם למעלה שלא מגיע לו לחיות, אולי ואולי ואולי.
אבל הוא הלך, ולא תוכלי לשנות דברים שכבר קרו.
אז נכון שזה קשה, שזה כואב, שזה עצוב. אני יודעת איך זה לאבד בן אדם שכל כך חשוב לך, אני איבדתי את אבא שלי להזכירך.
אבל מתגברים, עוברים את זה, צריך לקום בבוקר ולהגיד לעצמך 'זה בשבילם'.
הם רוצים שנמשיך הלאה, שנשכח מהם.
אני בטוחה שגם גיל היה רוצה שתמשיכי הלאה, שתתאהבי מחדש, שתשכחי ממנו.
אז נכון, גיל היה אוהב, עוזר, תומך, מצחיק, חייכן וטוב לב. אבל הוא היה.
רק היה. היה וזהו. הסרטן ניצח אותו. תעברי הלאה מאי, את רוצה להתאבל עד סוף חייך? אני בטוחה שלא. את רוצה להוליד ילדים ולחיות את החיים." ליאת אמרה.
"אבל אני לא יכולה" לחשתי תוך כדי בכי.
"את סיפרת לי מאי, שגיל אמר לך שאת תהיי בסדר, כמה דקות לפני שהוא הלך מאיתנו.. אני בטוחה מאי, שהוא לא רק אמר את זה, הוא גם רצה בזה" היא אמרה.
"אני יודעת, אבל זה קשה" אמרתי לה.
"מאי, אני כבר 3 שנים בלי אבא, ואת אומרת לי שזה קשה לך? יום יום אני חושבת עליו,מסתכלת בתמונות שלו באלבום וחושבת לעצמי שאני חיה רק בשבילו, ובשביל אמא שלי.
את יודעת שהחלום שלו היה שאני אצליח? כן. שיהיו לי חיים טובים, שאני אהנה מהם, שאני אקום כל בוקר ואחייך . וזה מה שעשיתי, ובשבילו התחלתי לשיר במועדונים- הוא רצה שאני אהיה זמרת, שאני אכנס לתוך הלב של אנשים. אז נכון, הוא מת. אבל הוא עדיין איתי.
לא כאן, אבל הוא איתי בלב. שמח וגאה בי" היא ענתה לי.
"את שרה במועדונים?" הייתי בהלם.
"כן, כמה ימים אחרי שרבנו התחלתי לשיר במועדונים, ועכשיו שהשלמנו הינה אני מספרת לך" היא אמרה.
"לא ידעתי שזה מה שאת מתכוונת לעשות" אמרתי לה, עדיין מופתעת.
"עכשיו את יודעת" היא חייכה.
"בסדר, בשבילך אני אחייך עכשיו" אמרתי לה ואילצתי את עצמי לחייך חיוך מזויף.
"יופי" היא חיבקה אותי "ועכשיו את רוצה אולי ללכת ליום פינוק כיפי?" היא שאלה אותי.
"אחרי כל הנאומים שעשית לי פה, לא יזיק לי" עניתי לה.
"אז בואי" היא חייכה חיוך גדול וקמה מהמיטה.
"תודה ליאתי" אמרתי לה וחייכתי, והפעם חיוך אמיתי.

—————————————————————————————————–

תגובות יתקבלו בברכה(-:
תודה רבה לכל הקוראים♥