עיר מעופפת פרק 44
השמיים היו נקיים מעננים ומלאים בכוכבים חיוורים ודוממים, הלבנה הייתה בשיאה, לבנה ועגולה. נשמתי עמוק ויצאתי מהמכונית, הלכתי לצד השני ופתחתי בטקסיות את הדלת של ג'ילי.
"האם אמרתי כמה את יפה עכשיו?" שאלתי והושטתי לה את זרועי.
ג'ילי מסמיקה ומצחקקת. "לא." היא אומרת. "אבל זה תמיד נחמד לשמוע את זה."
אני מחייך ומוביל אותה לתוך אולם הנשפים של התיכון, בחוץ יש כמה זוגות שדיברו בשקט, הם היו לבושים כמונו-טוקסידו ושמלה וורודה או כחולה. כשעברנו לידם הם הצביעו עלינו ולחששו בהתרגשות.
שנינו נכנסו לתוך האולם ואני הרגשתי מסונוור.
התאורה הייתה לבנה ובוהקת. הקירות היו מלאים בקישוטים זהובים וכחולים. הרציפה הייתה מבריקה, ליד כל קיר נחו נמתחו שולחנות ארוכים מלאים בכל טוב. בסוף האולם הייתה במה גדולה ושחורה עליה היו מספר תלמידים שצרחו שירי אהבה בקולי קולות. על יד הבמה רקדו עשרות תלמידים בקצב המוזיקה הרעשנית.
"הייתי מעדיף להיות באגם." אני צועק כדי שג'ילי תוכל לשמוע אותי בברור.
"כן. גם אני!" צועקת ג'ילי בזרה ולא מביטה בי כלל. "אבל לא נורא. כבר הגענו. חבל לעזוב."
אני מושך בכתפיי ואת עיניי לוכדת קערה מזכוכית ממלאה בתפוזים.
"ג'ילי..אני רוצה.."
"בוא." היא קוטעת אותי. "בוא נרקוד."
"אני לא יודע לרקוד. ג'ילי." אני אומר ומביט בקערה, הפה שלי מתמלא רוק. התפוזים עסיסיים. טעימים..
גי'לי צוחקת, תופסת בזרועי ומושכת אותי למעגל.
"גם אני." היא צועקת ואנחנו נצמדים אחד לשני.
המוזיקה מתחלפת אט האט ועוברת למצב שקט, האור שבאולם מתחלף לזהוב-כחול.
"את אוהבת מסיבות?" אני שואל כעבור כמה שניות של ריקוד מגוחך.
"כן.כמה."
"אבל?"
"אבל מה?"
"יש לך אבל. אני מחכה לשמוע אותו."
ג'ילי צוחקת ואני מסובב אותה במהירות.
"אני אוהבת מקומות שקטים." היא אומרת כשאנחנו קרובים עד מאוד אחד לשני. אני יכול להרגיש את חום גופה ואת הבל נשמתה על פניי.
המוזיקה מתחילה להאיץ ואני מנצל את ההזדמנות לסובב את ג'ילי סביבי עצמה ולהתרחק ממנה טיפה. רק טיפה.
"אז מה?" שואלת ג'ילי וקופצת, אני תופס אותה ומסובב אותה במהירות. "מה איתך?" היא שואלת ואנחנו נצמדים אחד לשני. שוב. "אתה אוהב מקומות שקטים או רועשים?"
"זאת שאלה מכשילה?"
ג'ילי צוחקת ואני מסובב אותה שוב.
תגובות (1)
תמשיכי:)