thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 21

בפרק זה חל מפנה בסיפור, מקווה שתאהבו
אם אתם רוצים שאמשיך את הפרק הבא תגידו, כי אני לא רוצה לכתוב סתם אם לא אהבתם…
בכל אופן, פרק ראשון לתחילת השינוי בסיפור
תהנו :)) מחכה לתגובות, הערות והארות וכל מילה תתקבל בברכה :))
קריאה נעימה

האמת שאני לא יודע מאיפה להתחיל אבל כל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה, ממש מוזר, אני בכלל לא יודע למה זה מגיע דווקא לי,
הכל התחיל איזה יום אחד שההורים שלי החליטו לנסוע מחוץ לעיר לכמה ימים, נשארנו אני ואחותי בבית, קוראים לי אנדי, אני בן 19 וחצי, לומד באוניברסיטה שנמצאת לא רחוק מהבית והיא, קליאו, בת 18, מסיימת את התיכון ממש בחודשים הקרובים.
איך שההורים שלי יצאו מהבית הכל השתנה,
פתאום שמעתי קולות מדברים אליי, ונראה היה שהיא נשארה רגועה כאילו החיים זורמים כרגיל, באחד הלילות חלמתי חלום דיי מוזר, אני בכלל לא יודע להסביר אותו,
הלכתי במסדרון ארוך, בצבע לבן כשדלתות בצבע עץ עתיק מסתכלות עליי מדי פעם. למרות רצוני לצאת מהחלום ולחזור אל העולם האמיתי איכשהו נשארתי תקוע שם, ורגלי נשאו אותי בלי שרציתי, המשכתי ללכת וללכת, והרגשתי שאפילו בחלום אני מתעייף מההליכה הזו.
אז הפסקתי להתנגד, כדי לא לאבד כוחות ונתתי לרגליי לשאת אותי אל מטרתן.
אחרי כמה זמן שנדמה לי כמו נצח הגעתי לדלת גדולה, העיטורים עליה היו מעניינים מאד ונראה שנכתבו עליה כתובות בשפה עתיקה שלא יצא לי להיתקל בה לפני כן.
וכישורי השפות שלי לא עזרו לי לפענח את מה שהיה כתוב על הדלת, אז פשוט עמדתי וחיכיתי שם בוחן את הדלת במבטי, שחשבתי שלעולם לא אפסיק להתעניין במה שכתוב שם ושאעמוד שם לנצח.
ואז, בלי התראה מוקדמת הדלתות נפתחו, לפני התגלה חדר, שנראה במבט ראשוני כחדר ישיבות, אתם יודעים, שולחן ארוך במרכז החדר כשכיסאות מחפים על צדדיו, הכיסאות היו נראים מפוארים מדאי לחדר ישיבות רגיל והשולחן היה מעוטר בעיטורים מעניינים כמעט כמו הדלת עצמה.
החדר היה ריק ונראה שאין לי הרבה מה לחפש שם
ואז רגלי התחילו לנוע שוב, בלי שמוחי שלח אליהן פקודה שיזוזו, אז שוב לא התנגדתי ונתתי להן להוליך אותי אל רצונן.
נכנסתי אל החדר והרגליי הוליכו אותי אל צידו האחר של החדר, שם עמד הכיסא המפואר ביותר ליד השולחן, כאילו מאליו, הכיסא זז אחורית ורגליי הושיבו אותי בכיסא
אני מודה על האמת, הוא היה נוח ולא הייתי מתנגד להמשיך לשבת בו אילולי קרה מה שקרה אחר כך, אם זה באמת מעניין אתכם אז אני לא מונע אתכם מלקרוא הלאה.
לא ישבתי שם הרבה זמן ואז הגיחו מכל פינות החדר אנשים, כמספר הכיסאות הנותרים, 12 אנשים, 6 גברים ו6 נשים.
היה מעניין שכולם לבשו את אותם בגדים רק בצבעים שונים, כאילו הם חיילים באיזה מערכה, או משהו שאין לי הסבר אליו.
ואז בכיסא ה13 שהיה בדיוק מולי, שנותר ריק, הופיע משום מקום גבר, שלבושו היה נראה מלכותי ביותר, הוא גם נראה דיי צעיר יחסית להיותו מפקד עליהם, או מה שזה לא יהיה.
כולם שתקו והביטו בי ובו לחלופין ורק הוא נעץ בי את עיניו, לא נשארתי חייב ונעצתי בו את מבטי, משתדל לא להישבר לפניו
אני לא יודע כמה זמן ישבנו כך שם, את גופי לא הצלחתי להזיז, כאילו כוח בלתי נראה שלט בגופי ומנע ממנו להקשיב לפקודות מוחי
לרגעים שכחתי שזה רק חלום, כי הכל היה נראה כל כך אמיתי ומוחשי, אפילו קול הצעדים של האנשים כשהגיחו משום מקום וקולות גרירת הכיסאות כשהם התיישבו בהם לפני זמן לא ידוע, היינו שם הרבה זמן שאיבדתי את תחושת הזמן
ולא הצלחתי להעיר את עצמי מהחלום, שוב הרגשתי שכוח בלתי נראה שולט בי, כנראה גם במוחי שמונע ממני להתעורר, מחשבות עלו בראשי, מחשבות שאמרו לי שאולי אישן לנצח, כי כך זה היה נראה במצב הנוכחי.
אז הפסקתי להלחם, פעם נוספת, ונתתי לגופי ומוחי לשלוט בי.
הזמן חלף כשהכל מסביבי היה שקט, והרגשתי את עצביי מתרופפים לאיטם.
"אנדי", הקול שקרא בשמי הדהד ברחבי החדר אבל לפי מה ששמתי לב הוא בקע מפיו של היושב בראש השולחן מולי, כי רק הוא הזיז את שפתיו שיצרו את המילה 'אנדי'.
הפעם הצלחתי לשלוט בגופי ובתנועה רפה הנהנתי קלות, "זה אני", הצלחתי להוציא את המילים מפי, שבתחילה חשבתי שיהיה לי קשה לעשות זאת כי אני איני שולט בגופי.
"אתה יודע למה אתה פה?" שוב אותו קול הדהד ברחבי החדר ושוב היה זה אותו אדם שישב מולי שהניע את שפתיו ויצר את המשפט הזה.
"אני לא יודע איך הגעתי לפה כלל, רק ישנתי את שנת הלילה שלי כשכוח לא ידוע השתלט עליי ואפילו להתעורר מהחלום איני מצליח, אולי לך יש את התשובה לכך?" סיימתי את המשפט שלי בשאלה, ושוב, למרבה הפלא לא הקשה עליי הכוח לדבר.
"בוא אני אסביר לך משהו", הוא נעצר לרגע, הסיט את עיניו מפניי ועבר במבטו על כל החדר, בוחן את הפנים של 12 האנשים הנוספים בחדר, שכולם, ללא יוצא מן הכלל הביטו בי בריכוז, הרגשתי את מבטם בפניי כמו מדקרות חרב ננעצות בי, אך אני לא הרפיתי ממבטי בו והמשכתי לנעוץ את עיניו בפניו ואז הוא המשיך, "החיים שלך עומדים להשתנות, אולי הוריך הם הוריך, את זה אני יכול להבטיח לך אבל הם לא סתם אנשים רגילים, הטלנו עליהם משימה לא פשוטה, והם צריכים למלא אותה…"
קטעתי את דבריו באחת בשאלה שכמעט צעקתי, "על מה אתה מדבר? אני לא מוכן לשמוע את השטויות האלה! למה הבאתם אותי הנה ומה אתם רוצים מחיי?"
"אנדי", פניו נותרו שלוות כמקודם ומבטו היה נעוץ בעיניי, הרגשתי את מבטו מפלח את גופי ובוחן את ליבי פנימה, "אנדי, תבין שזה לא בשליטתך ויש דברים שאפשר יהיה לשנות", הוא נעצר לרגע, מסיט את מבטו ממני, נועץ את עיניו בנקודת מרוחקת מאחוריי, "אנדי, אם תעשה את מה שעליך לעשות חייך יחזרו למסלולם הרגיל ותשוב לשלוט בגופך".
"אני מעדיף לוותר על התענוג הזה ושתעזבו אותי בשקט", אמרתי כמעט ללא קול, אך ידעתי שהם שומעים כל מילה שלי.
הוא לא ענה לי רק קם מכיסאו והתחיל לפסוע הלוך ושוב לרוחב החדר, מאחוריו הדלת הגדולה, שגם מצידה הפנימי, כך שמתי לב רק עכשיו, היו אותם עיטורים, ואותיות בשפה עתיקה שלא הכרתי.
עקבתי אחריו במבטי, לא מעיז להסיר את עיניו מפניו שהיו מוטות כלפי מטה ועיניו שהיו חצי עצומות, מביטות כלפי מטה אל הרצפה הלבנה.
באחת הוא נעצר, נעמד בצידו השמאלי של כיסאו הגדול, הרים את ידיו מעל לראשו ומחא כף פעם אחת.
במהירות שלא הצלחתי לעקוב אחרי ההתרחשויות, הופיע לידו מעין מסך ששוליו היו לא ברורים, כאילו נבלע באוויר מצדדיו, ועל המסך הופיע דמות, דמות של נערה יפה, עיניה כחולות, שערה פזור בצבע הנחושת, נופל בנחשול של גלים מעבר לכתפיה, גופה היה עדין, ופניה נראו ענוגות, היא חייכה כאילו אל העתיד שרם ידעה ובעיניה ריצדה אש יוקדת.
התמונה הפסיקה לזוז ונותרה במקומה כששיער עף מצד אחד של פניה על צווארה לצדה האחר, וידה מורמת בניסיון להסיט אותו בחזרה.
"אתה רואה את הנערה הזו?" הוא דיבר בקול שכמעט לא נשמע מעל לרחש הגלים בים כשהם נחים.
הנהנתי אליו קלות, לא מזיז את עיני מפניה, הרגשתי מהופנט כשראיתי אותה.
"אל תשכח אותה אנדי, אל תשכח אותה לעולם!" קולו עלה לאט באוקטבות מעטות, אך עדיין היה שקט דיי הצורך כלחישה רועמת, הוא נעצר ולקח נשימה אחת, "אנדי, כשתתעורר לא תזכור דבר מכל מה שקרה פה, לא תזכור אותי, או את אלה", הוא החווה בידו על שאר האנשים שעכשיו פניהם היו מופנות אל המסך שלמעשה עד לרגע זה לא הבנתי את נחיצותם במקום הזה.
שקט שרר עוד רגע אחד לפני שהוא המשיך, "ולא תזכור את החדר הזה או את המקום הזה, אני מקווה שתעשה את הדבר הנכון אנדי, אני מקווה", ואז הכל התפוגג למולי.
אני לא יודע עוד כמה זמן ישנתי אבל כשהתעוררתי היה מאוחר כבר ואיחרתי שעתיים שלימות מהשיעורים בקולג', שיעורים חשובים.
כן, באמת לא זכרתי כלום ממה שקרה, ומה שקרה בהמשך לא עזר לי להיזכר,
מה שכן, את הנערה הזו לא פספסתי כשיצא לי לראות אותה לראשונה בחיי.
רק אחותי לא הבינה מה עובר עליי משהו שלא יכולתי להסביר לה כי אני בעצמי לא הבנתי.
הלוואי שמה שקרה אחר כך לא היה קורה וחיי היו נמשכים לאיטם כמו שתמיד היה.