לב קבור

אני לא מצליחה להוציא את הרגע הזה מהמוח שלי, את הרגע הזה שהודיעו לי שהוא מת.
וזה כמו מנגינה צורמת שמתנגנת לי באוזניים, ׳הוא מת׳
׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳.

עברו השנים, שנים כול כך קשות בלעדיו, שנים שלא חשבתי שאוכל לשרוד בלעדיו ובכול זאת באיזה שהיא צורה אני עדיין חיה , חיה ובועטת.
אני כול כך מתגעגעת אליו, אל כול פרט ופרט שבו, אל כול הדברים הקטנים שבו אלה שגרמו לי לאהוב אותו כול כך, גם אחרי ש׳הוא מת׳.
העניים הבהירות המשתלבות כול כך יפה עם שיערו החום כהה, את המדים של הצבא שנהג ללבוש בדרך קבע, המדים האלה, המדים האלה הם אלה שהרסו את חיים שלי, את החיים שלו.
המלחמה הארורה שלקחה אותו, המלחמה שלקחה אותי יחד איתו.
למדתי לחיות כמו זומבי, חצי מתה, כי שהוא מת הוא לקח את האיבר היחידי שהשאיר אותי חיה נפשית, את הלב שלי.
ורק עכשיו אני מבינה עד כמה הלב שלי נחוץ לי, אני לא יכולה לאהוב מחדש, להרגיש מחדש, לא שהלב שלי הקבר ביחד איתו, נקבר עם כול הרגשות שלי שאני לא מוכנה להרפות מהם.
הרוח הקפואה נושבת על עורי החשוף, רק מגבת פשוטה עוטפת את הגוף הרזה שלי, החלון הגדול בסלון פתוח לרווחה, פתוח מאז הפעם האחרונה ש׳הוא׳ פתח אותו, מאז לא העזתי לסגור, לא העזתי להפסיק את הרוח הזורמת פנימה.
העיר הגדולה והחשוכה מוארת באלפי מנורות רחוב, אלפי אורות שונים המאירים כול בית, כול בניין, כול רחוב או מרכז קניות.
אפשר בקושי לשים לב להשתקפות שלי על גבי החלון בעל הזכוכית הכפולה, דמותי משתקפת אלי חצי שקופה, חצי חיה.
השפתיים רועדות מהקור ונשמטות מטה, העניים האפורות מזילות דמעות שנושרות על גבי המגבת הלבנה, והאיבר שעכשיו מחליף את הלב החסר שלי פועם בקושי, פועם בלי שום סיבה, בלי שום סיבה מספקת.
הזמן עבר, אבל זה לא גורם לי לשכוח אותו, הרגעים חולפים אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב אותו, הדקות והשניות עוברות ועדיין אני מתגעגעת אל כול הדברים הקטנים שבו.
העניים הבהירות, מגע השפתיים, העור השחום, השיער הכהה, הגוף השרירי שעטף אותי בכול פעם שהייתי זקוקה לעידוד.
ואיכשהו, בדיחה קוסמית של העולם, הוא נלקח ממני, לקחו את הדבר היחידי הטוב שיש בחיים שלי, בחיים הכול כך גרועים שלי בלעדיו.
הרוח קפואה הזורמת מהחלון עוטפת אותי, שריקה קלה נוצרת שהרוח מעיפה לצדדים את המובייל התלוי סביב המנורה.
והשריקה הקלה כמו מנגינה למילים לשיר שלא עוזב את מחשבותיי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, והשנים רק חולפות להן.
׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳, ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳ , ׳הוא מת׳.
הרמתי את ידי, מניחה על השתקפותי החצי שקופה על גבי זכוכית החלון, ותוהה עם הוא מביט עלי מלמעלה, מגן עלי, שומר עלי.
אבל עדיין עם כול התקוות האלה אני מרגישה איך כולם לשווא.
לקחתי נשימה עמוקה, דוחפת את דלת החלון הגדול קדימה, והטריקה השקטה והרועמת של החלון הסגור גורמת לרעד לחלוף בכול רמח איבריי.
׳קר מידי׳.