נעילה

נעילה
עוד לפני שתקע השופר והסתיים הצום, ננעלו שערי שמיים. ולא עזרו הבכיות והתחינות והזעקות והתפילות והכעס של סבא שלי –שערי שמים ננעלו. והוא ידע עמוק בתוך ליבו, שלא יפתחו בשבילו לעולם.גם לא בשנה הבאה וגם לא בזו שתבוא אחריה.
וסבא שקל והיפך וחישב בראשו את המחשבה ללכת כבר בצאת כיפור למשה. ומשה,זה שפותח ופורץ מנעולים ,שננעלו ואיש לא יכול לפתחם,דלתות שנסגרו ואיש לא יכול להזיזם לא לב אוהב,לא מלאכה קשה,לא אסון וצרה ולא מילות חיבה ואהבה.
ולאחר שסבא שלי נמלך בדעתו החליט שמייד אחרי התקיעה בשופר ועוד לפני הארוחה ייגש למשה וזה אולי יפתח לו את שערי שמים.
הוא חיכה ליד בית הכנסת. ומייד שסיים בעל התקיעה לתקוע והשופר סיים לבכות ולהתחנן ולנסות להעיר את האנשים ולהודיע שננעלו שערי שמים ולהודיע שבא קץ לצום,ניגש למשה שהיה חיוור ומרוט ועצוב ועייף ורעב.
משה הביט בו בעיניים זועפות, כאילו רק למראה סבא שלי שב אליו כוחו כאילו אכל אשכול ענבים מתוק וכמה תמרים מיובשים וחזרו אליו כוחותיו.וסבא שלי ביקש "תפתח","מה לפתוח?" זעף עליו משה "מה לפתוח? הכל סגור נגמר כיפור ננעל!" וסבא חזר והתחנן והתרפס ובכה ואחז בו ולא נתנו ללכת "תעשה שיפתח תעשה שיפתחו" .וסבא הוציא מכיסו חבילת שטרות ירוקים מרשרשים ונופף בהם מול עיניו של משה "תפתח תפתח עכשיו!".
משה הסתכל בסבא שלי בבוז ובשאט נפש ואמר לא "לא רוצה לפתוח ננעלו אין לפתוח לא עכשיו ולא אף פעם,סגור,נעול לעולם לא יפתח בשבילך,יפתח לכל האנשים ובעבורך-לא!"
וסבא שלי בכה והתחנן וזרק עצמו על המדרכה המעופשת ואחז בנעליו הבלויות של משה וניסה לבטל את רוע הגזרה, והטיל ראשו על המדרכה ופצע עצמו ויבב וילל וחבט ברגליו של משה כאחוז טירוף "תפתח!" ומשה בשלו "לעולם לא יפתח בשבילך!נעול!".
סבא רץ אחרי משה והשליך על ראשו אבנים ופצעו, דם רב זלג על עיניו על אפו ועל פיו ובין רסיסי הדם הקרושים סינן לו משה ""לא יפתח לך סגור נעול,לא תעלה שמה חוטא אתה ואין כפרה,ומחילה לעוונותיך ושערי שמים סגורים לך לעולם".
ובבוקר שלמחרת קם סבא והלך לחנותו שבעיר העתיקה,פתח את שער הברזל ונכנס לחלל המאובק ובתוך ערפל הבוקר השורר בחנותו של סבא שלי,ניבטו ועלו וצפו הפסלים. והאחד והמיוחד שלו שכל כך אהב,שאליו דיבר מדי יום,שלו ורק לו שפך את ליבו,את בדידותו,את כאבו את דמעותיו. אותו פסל שקיבל מסבתי ביום שנסעה לבקר את הוריה בעירק הרחוקה. לארבעים יום וארבעים לילה נסעה ולא שבה יותר,ולא כתבה,ולא הודיעה ולא הייתה בחייו יותר. ומאותו פסל ביקש בקשות,ונשא תחינות והרגיש כאילו אדם ניצב מולו ,חברו האמיתי היחידי,ולא פסל עשוי עץ אלון ישן ויבש.
ולאחר שעה קלה ראה את משה פוסע במורד הרחוב מתבונן בו, בסבא שלי,סבא אהרון, ומסנן קללות עסיסיות ולחשים מרחיקי עין רעה ושהתקרב לחנות הפסלים של סבא אהרון שלי ,ירק שלוש פעמים לכל צד וכיסה את עיניו בידו.
ומלמל תחת שפמו "לא יפתחו לך אהרון אף פעם,סגור אין לפתוח לא עכשיו ולא עוד שנה,על חטא העגל שחטאת בו לא יפתחו לך אהרון שערי שמים לעולם".