שוב הסרטן מנצח- פרק 1

רצתי , לא ידעתי לאן אבל רציתי רק למות.
"חכי רגע מאי" זה היה ליאור.
עצרתי, מתנשפת.
"מאי, אני יודע שזה קשה אבל הכל יהיה בסדר" הוא רץ אלי וחיבק אותי.
התנחמתי בזרועותיו, איך יכלו לקחת לי את גיל? גיל שלי..
בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי, הוצאתי הכל.
"שש.. הכל יהיה בסדר" ליאור לחש.
הרמתי את מבטי אליו, ומבטינו הצטלבו.
הוא התקרב בשביל לנשק אותי, הסטתי את מבטי.
"אנ..אני לא יכולה" לחשתי והשתחררתי מזרועותיו.
הוא נפגע ממני, ראיתי את זה בעיניים שלו.
"מאי, אני אוהב אותך, באמת שאני אוהב אותך. ואנחנו הידידים הכי טובים שקיימים,ולמרות שגיל מת- זה לא סוף העולם. המחלה ניצחה אותו,ולא תוכלי לעשות כלום בנוגע לזה. יהיו לך אהבות חדשות, ואת תתגברי על זה. אני יודע שזה קשה, ואני מבין אותך. אני לא יעשה דברים ללא רצונך, אני מכבד אותך ואני מבין את הקושי שלך לעכל." הוא לחש לי. "בכל פעם שאת צריכה משהו, תגידי לי, ועכשיו אני אשאיר אותך לבד. אבל תבטיחי לי שלא תעשי לעצמך משהו" הוא אמר.
"אני מבטיחה" לחשתי, שמחה שיש לי לפחות את ליאור.
הוא חיבק אותי חזק והלך.
הייתי באמצע סמטה חשוכה,הזיכרונות הציפו אותי מחדש.
"תבטיחי לי שתישארי חזקה, שתמשיכי הלאה" זה היה הקול של גיל, כמה דקות לפני שהוא מת.
החזקתי את ידו, ליד המיטה שלו.
"אתה לא תמות" אמרתי לו בתקווה, אבל אני ידעתי , והוא ידע, וכולם ידעו.
"את תהיי בסדר" הוא לחש לי, ומכשיר הנשימה הראה פס ישר, זהו. זה נגמר.
התנתקתי מהזיכרונות.
"למה???" צרחתי למעלה לשמיים, אבל אף אחד לא שמע.
לא ידעתי מה לעשות, רציתי לשכוח מהכל ,רציתי לקום בבוקר ולהגיד לעצמי "זה סתם היה חלום רע" , אבל זאת הייתה המציאות.
לקחתי מונית לבית שלי, מנסה להיאבק בדמעות שהציפו אותי מחדש.
נכנסתי לבית וראיתי את אמא יושבת בסלון רואה טלוויזיה.
היא הסתכלה עלי- ולא אמרה מילה, היא הבינה לבד.
הלכתי לחדרי וטרקתי את הדלת, קברתי את עצמי במיטה שלי ונרדמתי.
למחרת התעוררתי ב 10:00. ההלוויה של גיל ב 11:00 .
הלכתי לצחצח והתקלחתי, שוטפת ממני את כל הדמעות.
התלבשתי בלי חשק ואפילו לא טרחתי להתאפר.
שמתי קצת בושם ויצאתי מהבית, משאירה פתק לאמא שהלכה לעבודה.
לקחתי אוטובוס למקום ההלוויה, כשהגעתי לא היו הרבה אנשים.
התקרבתי לקבר, עוברת באצבעותי על החריטות עליו.
"גיל קאמי, נפטר ב- י' בתשרי 14.11.13 ת.נ.צ.ב.ה" היה כתוב.
"אני אשתדל להישאר חזקה, בשבילך גיל" לחשתי לקבר.
"היי" זה היה ליאור.
הסתכלתי עליו ושאלתי רק שאלה אחת. "זה באמת קורה?" שאלתי אותו, מקווה להתעורר מחלום רע.
"אני מצטער" הוא אמר לי וחיבק אותי חזק, מנסה להרגיע אותי.
ליאור הסיע אותי הביתה והלכתי שוב לחדרי.
התחלתי לבכות שוב, ועצרתי את עצמי. 'די' נתתי לעצמי פקודה. 'הבכי רק יגרום לגרוע יותר'.
חשבתי על גיל, חשבתי על איך הוא עשה לי הפתעה ביום השנה שלנו, לקח אותי לחגוג עם כל החברות שלי והידידים שלי, אחר כך הוא לקח אותי לפיקניק עם המאכלים שאני הכי אוהבת.
הוא הביא איתו גיטרה וניגן בשבילי, שר והסתכל לי בעיניים, עם מבט כ"כ אוהב.
צלצול טלפון קטע את מחשבותי.

——————————————————————————————-

תגובות יתקבלו בברכה(:
תודה לקוראים את הסיפור♥