הרה באשמה

המאהב שלי שר הערב ,הוא נמצא בצפון הארץ, יש לו חדר מנוחה נעים בכפר נופש סמוך למקום ההופעה ואני נוסעת אליו.
לשנינו יש עדין משפחות משלנו, נפגשנו באחת ההופעות שלו משה ואני קיבלנו כרטיסים להופעה שלו , הוא שר מהמהם ומנגן מדהים .
מהרגע הראשון שראיתי אותו, הצטמררו עייני , גבר שבגברים, שרמנטי כזה.
ההינו בשורה הראשונה ואני בחנתי וחמדתי אותו בעייני , כנראה הורמוני ההיריון החלו לפעום, לבעוט ולהתפרץ הוא ישב על כיסא גבוה עם גיטרה מונחת בכפות ידיו מחזיקות בה, הוא היה רגוע שקט ונינוח עם חצי חיוך ניגן בנונשלטיות, כבש אותי ועייני לא הפסיקו לבהות בו, הוא שלא היה רגיל לתשומת לב מרוכזת כזו , שם לב למבטי והחזיר לי, ואני די מנוסה לדעת שאלו מבטים מקצועיים של פלרטטן שיודע את מלאכתו.
במחבוא המאולתר שלנו בכפר הנופש תינינו אוהבים ,התעלסנו שעות, מינון הפגישות בינינו עלה, הינו לכודים, וככל שאנו מרבים לצרוך זה את זו ככה אנחנו נזקקים לפגישות האלה יותר ויותר …
עד לאובדן שליטה מוחלט על סדר היום שלנו , אני מסוגלת לעזור פגישה עם לקוח חשוב כשהוא מתקשר.
ומשה? אני יכולה לשקר לו בלי להניד עפעף, אני נהנית מחסניות גמורה בעיניו, ויכולה לנסוע בכל רחבי הארץ, בעיקר משום שאני בסוף החודש השביעי להריון, וכאישה הרה אני נקייה מכל חשד או אשמה.
אני משתמשת בהריון שלי בלי מעצורים, מבטלת פגישות, יוצאת באמצע ישיבות בטענה שיש לי בחילה, אפילו ששלב הבחילות כבר מאחורי.
וכשאני לא רואה אותו מס' ימים כמו נרקומנית רעבה אני מחפשת אחריו.
מעולם לא הייתי שבעה כל-כך, או שמעולם לא הייתי רעבה כל-כך, היינו מתעלסים עד שהיינו רעבים, ואז זוללים ברעבתנות, וכשהייתי מגיעה הביתה משה היה מחכה לי עם ארוכה מוכנה, ואז הייתי צריכה לאכול שוב, וכשבעלי ואני הולכים לישון הייתי שוכבת גם איתו, הם היו מזינים אותי באוכל ובמין.
הזמן עבר ואני עומדת ללדת, כבר בסוף חודש שמיני, אך מרגישה כמו בחודש ראשון שני, זזה מתפרעת שותה יין בלי הקרה ומתמכרת לריחו המשכר.
אנחנו עומדים זה מול זה, והבטן ההריונית שלי בינינו, ידיו מלטפות את פניי, ומעבירות ריפרוף קל בבטני, הוא מסובב אותי כשגבי מול פניו, נוגע בעורפי בשתי אצבעותיו ונוסע במורד חוט השדרה שלי, ומגיע ברפרוף אל בין רגליי, ואז הכול שוב משתבש אצלי לחלוטין.
המגע הזה לא משאיר מקום לספק, ואני הודפת אותו בדייקנות בכף ידי, ומפילה אותו אל המיטה, אני משתרעת עליו בכל כובד משקלי ככל שהבטן שלי מאפשרת, אני מתפתלת מעליו ומסירה את השמלה והחזייה, גוהרת עליו עירומה, בין נשימה לאנחה אני מרשה לעצמי ללגום מהיין המשובח ואז לענג את לשוני בתוך פיו, כך שעות ארוכות של טירוף,
לפתע אני מרגישה כאבים עזים בביתני התחתונה, נעצרתי מתנועתי כשהוא עדיין בתוכי, מנסה להחזיר את פעימות ליבי לקצבם הרגיל, ידיי תופסות את בטני והוא כבר יצא ממני, ניגש עם כוס מים,
כולי נוטפת זיעה, ודפיקות הלב לא חוזרות לקדמותן, ראשי מסתחרר, ואני ללא הודעה מוקדמת מאבדת את הכרתי.
הוא הוביל אותי לבית החולים הקרוב, נשק לי על המצח ועם עיניים דואגות עזב את המקום.
הרופאים הכניסו אותי לחדר לידה, החלו עם הבדיקות,שאלו שאלות, ואני עם ריח חריף של יין הנודף מפי עונה להם בגמגומים, משה נכנס בבהלה חיבק אותי בידיו המגנות, ואני הרגשתי אך הרגשת האשמה אופפת אותי, הסתכלתי עליו, ולראשונה ייסורי המצפון נהרו בי.
כשמשה יצא מהחדר הודתי בפני הרופאים על שתיית היין, יכולתי לראות בעיניים שלהם כמה טיפשה הייתי, הרופא גער בי והסביר ששתייה מרובה של אלכוהול לכל אורך ההיריון יכולה לפגוע ממשית בעובר.
ליבי החסיר פעימה, ידיי החלו להשתתק מהלחץ, מה אגיד למשה? מה יקרה לילדי? התפללתי שזה יעבור ובליבי הבטחתי להיות הזהירה שבזהירות, אהיה רעיה טהורה, ואמא מעולה,
הרופאים החלו בבדיקות מהירות מכיוון שלא מצאו את פעימות ליבו של עוברי, הרופאים היו בלחץ, וכולם רצו סביבי, מנסים להציל מה שאפשר, אחד הרופאים ניגש אליי, ואמר שהעובר מאוד חלש, ושגם אם אצא ברפואה שלמה מהחדר, אצטרך להיות בשמירת הריון, בלי לעבוד, ובכלל לא לצאת מהמיטה, על מזה זה היה מקובל מייד, "אני אהיה המשרת שלך, המלצר שלך, מה שיצטרך, זה ילדנו הראשון הוא חייב להיות בריא, הוא חייב לצאת…." יכולתי לראות שבעיניו הקשות עומדות לראשונה דמעות.
לא יכולתי יותר עם הלחץ שגבר וגבר, הלב לא הפסיק לפעום מהשאלה הגורלית "מה יקרה לי?!"
עפעפיי החלו להעצם, להתגלגל… והתעלפתי.
רופאים הודיעו למשה, ומשה הודיע לי, אני הייתי צריכה להודיע לאמא שהודיעה לאבא
שהאשמה היחידה ברצח עוברי הייתי אני.