צער הלב..

אני שותקת לבד,
כי קולי לא נשמע.
אני בוכה לבד,
כי אין איש בסביבה.
לחשוב שאנשים כאלה אטומים,
שהם לא מסוגלים לראות מעבר,
לחשוב שאנשים כאלה מקובעים,
שהם לא מוכנים להתפשר.

מטיילת לבד,
איש אינו רוצה בקרבתי.
משחקת לבד,
איש אינו רוצה לשחק עימי.
מעלה חיוך עצוב,
כאילו שזה פותר,
נשארת בקרבת כולם,
כדי לא לפגר.

הזמן לא זז,
הזמן לא נע.
דקה ועוד דקה,
שנייה ועוד שנייה.
אולי מתישהו יהיה טוב,
אמרו לי פעם,
אולי מתישהו אני אשמח,
ולא מצער.

מתבודדת לבדי,
צופה באנשים.
מאחורי גבי מסתתרים,
השמועות והשקרים.
הרצונות שלי בלי חשיבות,
שכן אין לי זכות לומר אותם.
המחשבות שלי חסרות ערך,
שכן אין איש שישמע אותם.

ילדה שונה אני,
בעלת כישרונות הרסניים.
כמו כולם אך לא בדיוק,
לא מי שאתם מכירים.
על סודותיי אני שומרת היטב,
ואף מתרגזת מחטטניים,
כי הסוד שלי הוא השטח האחרון שנשאר לי.

הזמן לא זז,
הזמן לא נע.
דקה ועוד דקה,
שנייה ועוד שנייה.
אולי מתישהו יהיה טוב,
אמרו לי פעם,
אולי מתישהו אני אשמח,
ולא מצער.

אז הקשבתי לכולם,
ואף ייעצתי, עזרתי ותמכתי,
אך איש אינו התיימר להיות שם בשבילי,
בעת מצוקתי.
מתי שרציתי.
אך הנחישות אינה עזבה,
ואני המשיך כמו כל שנה,
והפעם הגן ביתר על המידה,
ולא אתן לאיש לגעת בו,
בלב העדין.