דוב לבן 1
סערה, אישה וגבר.
הרוח נשבה צפונה,
מזהירה,
מאיימת.
השמש נעלמה,
קול האישה מפוחד,
הגבר מנסה להרגיעה,
מלטף, מחבק.
קול בכי עמום,
עיניי פעורות בחיפוש,
נשימה קטנה,
שלווה.
אני קולט בחטף פנים,
יפות, עדינות.
אני קולט גוף תינוק, פעוט,
מחייך.
לברוח,
אני צריך לברוח.
אולי אתראה עם הילדה,
אך עכשיו,
אני צריך לברוח.
תגובות (7)
לא הבנתי,ממה הוא צריך לברוח?
כתיבה נפלאה :)
כי הוא חשש שהוא יהרוג אותה, אז הוא ברח (יש קטע לפני)
וואו כתיבה מהממת מדרגת לחמש אוהבת המון זואי
מדהים, לא מובן.
מה לא מובן?
הכול…
תדייק..