99 ימים בלעדיך וואן שוט על וואן דירקשן חלק א' ממליצה מאוד לקרוא
את הסיפור הזה ילדה מחו"ל כתבה והיא קיבלה עליו פרס מרוב שזזה ריגש כל כך הרבה אנשים גם אני מאוד התרגשתי מהסיפור ורציתי שעוד יקראו אותו בבקשה:
הארי היקר,
אתה לא פה כבר שבועיים. אני לא התמודדתי טוב. הבנים שלחו אותי לרופא כדי לעזור לי לשכוח. אבל אני לא יכול לשכוח. אתה כל מה שאני חושב עליו. הראש שלך עם התלתלים העסיסיים, הדרך בה החיוך שלך יכול להאיר חדר, העיניים הירוקות שלך שאני אוהב כל כך. זה בלתי אפשרי לשכוח אותך. אני לא רוצה לשכוח.
ברור שהבנים מודאגים לגביי. אפילו אני מודאג לגביי. גם הרופאה מודאגת, וזאת הסיבה שהיא נתנה לי את הפנקס הזה, כדי שאני אוכל לכתוב את המחשבות העמוקות ביותר. אני אמור להביא לה את זה בכל שבוע כדי שתקרא, ואני מרגיש כל כך מוזר להביא לה את זה. רוב המחשבות שלי סובבות סביבך, אז אני מניח שזאת הסיבה שהיא רוצה לקרוא את זה, כדי לוודא שאני מסתדר טוב עם הכל.
אבל אם להיות כנה אני לא, וכן אני מודע לזה שהיא תקרא את זה. אבל האמת צריכה לצאת לאור במוקדם או במאוחר, כן? היא אף פעם לא אמרה לי מה בדיוק לכתוב, אבל רק זה שאני צריך לכתוב. אז אני כותב לך. אני מקווה שלא אכפת לך. אני רוצה שתדע איך התמודדתי עם הכל.
היום הראשון:
התעוררתי כמו שעשיתי כמו בכל בוקר, מצפה למצוא אותך מכורבל לצידי. אבל כשאני מסתובב, המיטה ריקה, ואתה לא נמצא בשום מקום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אמרתי לעצמי שאתה מכין ארוחת בוקר או מתקלח. אבל חוסר הרעש בכל הדירה היה צריך להרתיע אותי, ואני מתנצל שלא הסבתי לזה תשומת לב. הייתי צריך לדעת. הייתי צריך לעצור אותך.
כשאני סוף סוף קמתי מהמיטה, הדממה בבית עצבנה אותי, וזה קרה מתי שהעצבים התחילו לבעוט בי. הרגשתי מסוחרר כשחיפשתי אחרייך, הברכיים שלי נחלשות עם כל צעד שאני לוקח.
אני מניח שאפשר להגיד שנפלתי על ברכיי סוף סוף ברגע שמצאתי אותך. אני בכיתי. הרבה למען האמת. העיניים שלי צרבו מדמעות רעילות והלב נשאב עם ארס למראה שלך. אבל אני לא מאשים אותך, מעולם לא האשמתי. אני מאשים את עצמי.
אני לעולם לא אוכל לחיות שוב את אותו היום, או למחוק את התמונה של הגופה הקרה שלך שוכבת על הרצפה. זה רודף אותי כל יום, וכל לילה.
אני עשיתי רק את הדבר שידעתי לעשות, וקראתי לאמבולנס. הם היו בדירה תוך דקות, לוקחים אותך ממני. לא הייתי מסוגל לזוז, וכך גם נייל וזאין, מי שהתקשרתי אליהם ביחד עם ליאם ישר אחרי האמבולנס. זה היה ליאם שהסיע אותנו מאחוריי רכב האמבולנס, בזמן שאני בכיתי בשקט לעצמי במושב האחורי.
לא רציתי להאמין לזה.
היום השני:
המשפחה שלך הייתה שם. כולנו היינו שם. אני חיבקתי את אימא שלך, מנסה לנחם אותה בזמן שהיא בכתה את עיניה החוצה, ובזמן שאני מנסה להכיל את הדמעות של עצמי. שאר הבנים דאגו לג'מה, מי שהתחילה לצעוק ולחבוט, מסרבת להאמין שאחיה עזב אותה. הדמעות עפו בכל המקום, וזה נהיה קשה יותר לזהות איזה דמעות שייכות למי, אבל זה לא היה באמת משנה.
כולנו צפינו מהצד כשהעבירו אותך מהמיטה, ולקחו אותך על האלונקה, שמיכה דקה ולבנה מכסה אותך, אז לא יכולתי לראות את פניך בפעם האחרונה.
סירבתי להאמין לזה שהלכת. אני עדיין מסרב.
אתה חוזר, לא ככה? אני מקווה שאתה חוזר. כולם נדפקו מזה. אני מתגעגע לדברים שהיו פעם, אתה יודע? בקושי מישהו מחייך עכשיו. אני מתגעגע לחיוך שלך.
היום השלישי:
שקט. זאת המילה היחידה בה אני יכול לתאר את היום הזה. למעשה, כל יום בו נפלה הדממה. לא היו מילים להגיד אז, ועדיין אין.
כל הבנים ואני ישבנו בנוקשות על ספתו של ליאם, דמעות זורמות במורד פנינו כשהבנו, אנחנו לא וואן דיירקשן יותר. אין וואן דיירקשן בלעדייך, ועדיין אין.
אז היום הזה התבזבז על המחשבות העלובות שלנו, ותהינו מה אנחנו הולכים לעשות מעכשיו כשאתה הלכת.
היום הרביעי:
מצאתי את המכתב שלך ביום ההוא. המראה המוכר של כתב היד שלך הוביל אותי לדמעות. לא יכולתי למצוא את עצמי משתף את זה עם מישהו.
אן ביקרה אותי ביום ההוא. אני חושב שזה היה רביעי, אבל לא באמת ידעתי. בדרך כלל היינו בחזרות עכשיו, אבל החדשות כבר דלפו לעיתונות, והתפשטו בכל הטוויטר. אני סירבתי להתחבר לאינטרנט, או לצפות בטלוויזיה. הדבר היחיד שדלק היה ניחושים על למה עשית את זה, אבל אני ידעתי למה, אז לא רציתי לשמוע על תיאוריות אחרות.
המעריצים שלנו מתגעגעים אלייך. מלא באו אליי בזמן שהלכתי ברחוב, בוכים את עיניהם החוצה ומחבקים אותי, מצטערים על האבדה שלי. הם אמרו שהיית מדהים, בן אדם מדהים, שלא מגיע לך ללכת כל כך צעיר. אני מסכים איתם.
למה עזבת? טוב, אני יודע למה. אבל אני פשוט לא יכול לעטוף את ראשי סביב זה.
הראיתי בסוף את המכתב לאימא שלך. אני יודע שזה היה אמור להגיע לעיניי, ולעיניי בלבד, אבל זה הרגיש שיש לה את הזכות לדעת. היא בכתה, האז. היא בכתה הרבה. אני מרגיש שאני אשם על הכל, והמשקל על כתפיי רק ממשיך לגדול.
היום החמישי:
סוף סוף התחלנו לארגן את הלוויה שלך. אני לא יודע אם זה יותר מידי מוקדם מכדי לארגן או יותר מידי מאוחר, אבל כל מה שאני יודע זה שאף אחד לא רוצה לעשות את זה. אף אחד לא רוצה לקבל את העובדה שבאמת הלכת.
היום שישי:
הראיתי לבנים את המכתב ביום ההוא. טוב, לא בדיוק הראיתי להם. השארתי אותו על דלפק המטבח, וזאין ראה את זה. הוא נכנס לסלון עם דמעות זולגות במורד פניו, והתחיל לצעוק עליי.
הוא צעק עליי על זה שלא סיפרתי להם. הוא צעק עליי על זה שאני אנוכי. והוא האשים את הכל עליי.
נייל וליאם ניסו להרגיע אותו. אבל אני לא מאשים אותו על כך שהוא כועס. גם אני כעסתי על עצמי.
היום השביעי:
שבוע בלעדייך בחיים שלי, מרגיש כמו נצח, וביליתי את כל היום בצפייה בקטעיי אקס-פקטור ישנים וראיונות שלנו, מעמיד פנים שהיית שם איתי, צוחק ביחד.
היום השמיני-שתיים עשרה:
החלטתי לכתוב את הימים האלה ביחד כי טוב, שום דבר לא קרה בימים האלה. זאין עדיין מסרב לדבר איתי, ואני לא מאשים אותו. נייל וליאם ניסו את ההכי טוב שלהם כדי לדבר איתי, אבל נהייתי מרוחק. לא דיברתי עם אף אחד, חוץ ממך כמובן. אבל לא באמת היית שם, וזה התחיל להדאיג אותם.
היום השלוש עשרה:
כנראה הייתי צריך להגיד לך במכתב הקודם שביום התשיעי סיימנו לארגן את הלוויה שלך. ארבעה ימים לאחר מכן הייתי שם, עומד עטוף בשחור ליד בור עמוק באדמה, איפה שתאלץ להישאר לנצח.
זה לא היה ארון פתוח. כולנו ידענו כמה תיעבת כשאנשים אחרים מסתכלים עליך כשלא היית מודע. כולם הסכימו שזה יהיה הכי טוב, ואם להיות כנה, לא רציתי להסתכל על הפנים שלך בידיעה שעינייך לעולם לא יפתחו שוב, ואני לעולם לא אוכל להסתכל בכדורים הירוקים שלך.
בכיתי שוב ביום ההוא. לעזאזל, בכיתי בכל יום מאז שעזבת. אבל היום הזה היה גרוע הרבה יותר. כשהם הניחו אותך בתור הבור, אני כמעט רצתי לעצור אותם, וזה לקח לליאם, זאין, ונייל להחזיק אותי. אני נפלתי על ברכיי ובכיתי את נשמתי. לא יכולתי להישאר חזק בהלוויה שלך, ואני כל כך מצטער.
אתה בטח מאוכזב ממני. אני יודע שתמיד החשבת אותי כחזק. אבל זה רק כשאני איתך. עכשיו כשהלכת, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי.
זה היה שירות ארוך, ואני חיבקתי כל אחד ממשפחתך, מתנצל ומלמל מילים מבולבלות דרך היבבות שלי. ג'מה ואן החזיקו אותי הכי הרבה זמן, ואנחנו התייפחנו לכתפיים אחד של השני. התנתקתי מג'מה, והסתכלתי עליה למשך זמן ארוך. אמרתי לה ששניכם דומים מאוד. היא כל כך יפה הארי, ואני מבטיח לדאוג לה.
אני גם מבטיח לדאוג לאימא שלך. היא תמיד הייתה כמו אימא שנייה שלי בכל מקרה. כשחיבקתי אותה, היא לחשה משהו באוזני שאני לעולם לא אשכח, ואני באמת מקווה שהיא לא שיקרה לי.
"הוא אהב אותך, אתה יודע." היא לחשה, והתרחקה עם חיוך קטן על פניה. היא הלכה לפני שהייתה לי ההזדמנות להגיב, משאירה אותי חסר מילים, לפני שנשברתי והתחלתי להתייפח שוב. ליאם היה צריך לסחוב אותי חזרה למכונית, ואני התנגדתי. לא רציתי לעזוב אותך.
היום הארבע עשרה:
אני רק רוצה להגיד שלא הייתי מוכן ללכת לטרפיה. אבל הבנים התעקשו שאני אלך. הלכתי, אבל לא אהבתי את זה. הטרפיסט חיטט ונדנד למידע, שואל אותי איך אני מרגיש ועל מה אני חושב. לא אהבתי פלישה לפרטיות. המחשבות שלי נועדו להישאר חבויות, לא להתגלות כאן.
אבל הנה אני כאן עכשיו, כותב לך.
לפעמים אני יכול להרגיש אותך, אתה יודע. זה כאילו שאתה צופה בי. במקום לפחד, כמו שדמיינתי שזה יהיה, למעשה זה די מנחם.
יום חמש עשרה:
והנה אני כאן עכשיו, בהווה. היום, אני מרגיש… ריק. אבל אני מניח שזה מה שבא עם לאבד את האדם שאתה אוהב, נכון? שרה קראה את הפנקס שלי בלילה שעבר -שחכתי להגיד שהשם של הטרפיסטית שלי הוא שרה? טוב נו, זה השם.
היא נראתה מאוכזבת ממני, אבל לא יכולתי למצוא את עצמי דואג מזה. היא אמרה לי להפסיק לכתוב את המכתבים האלה, אבל אמרתי לה שזה עוזר לי. בדרך מסוימת. אני מרגיש כאילו שאתה כאן איתי, קורא את כל מה שאני משרבט על הדף הזה.
טוב אז, חזרה להיום. לא עשיתי הרבה למען האמת. נייל הגיע, וצפינו בכמה סרטים כדי לנסות לחזור לימים ההם. ליאם התקשר אליי רק כדי לבדוק. מזאין עדיין לא שמעתי, ואני מתחיל לדאוג שהחברות שלנו לעולם לא תתוקן.
היום השש עשרה:
אנשים אומרים שוואן דיירקשן נגמר, וזה באמת קורע אותי מבפנים. עברו רק שבועיים וקצת וכבר אנשים מתחילים לדבר. הבנים ואני מנסים לחזור לעבודה, אבל זה פשוט מוקדם מידי. אנחנו לא חושבים שאנחנו יכולים להתמודד עם לחזור לבמה או לסטודיו בקרוב, בידיעה שחסר לנו חבר, שלא מתכוון לחזור.
זה לא כאילו שהכחשנו את השמועות. למעשה, אני גם לא הייתי מחשיב אותנו כוואן דיירקשן יותר. רק עם ארבעתנו זה רק לואי טומלינסון, נייל הורן, ליאם פיין וזאין מאליק. אתה באת עם השם האז, אז בלעדיך זה מרגיש פשוט לא נכון לקרוא לעצמנו ככה.
אני יודע שכנראה היית רוצה שנמשיך הלאה, ושנמשיך עם הקריירה שלנו כלהקה. אבל זה כל כך קשה.
למה אתה לא יכול פשוט לחזור?
היום השבע עשרה- עשרים:
אני מצטער ששכחתי לכתוב כל הימים האלה. אם להיות כנה, לא עזבתי את המיטה אפילו. אני פשוט כל כך עייף. אני מניח שתבין, מכיוון שאתה ישן עכשיו לנצחו. זה היה גס רוח להגיד את זה? אני לא יודע. אני לא יודע מה קורה אחרי שהלכת, אבל חלק אומרים שזה פשוט עולם שחור שאתה מוקף בו. אלוהים, אני באמת מקווה שאתה לא יושב באפלה הארי, מגיע לך לשיר עם מלאכים.
אני מתערב שהייתה שר איתם טוב, תמיד חשבתי שיש לך קול של מלאך. אולי אתה יכול להיות המלאך השומר שלי ולפעמים לשיר לי עד שאני ארדם, בסדר?
בכל מקרה, חזרה לימים הקודמים. כמו שאמרתי, הייתי פשוט כל כך עייף. לא עזבתי את המיטה שלי. כל מה שהיה לי כחברה היה הלפטופ שלי, ולא אכפת לי. יש הרבה דברים לעשות באינטרנט. אבל ניסיתי בכל כוחי להימנע מאתרים חברתיים. אני פשוט עדיין לא מוכן להתמודד עם העולם האמיתי.
נייל בא לכאן לקצת. אני חושב שהוא הכי דואג ל מבין כולם. אני הייתי זה שנהג לחייך תמיד, ולהאיר את היום של כולם. עכשיו אני כבר לא אותו בן אדם, נייל ניסה להיות שם. הוא ניסה לגרום לי לחייך, ואני מעריך את המאמץ.
אני פשוט לא יודע אם אני אוכל לחייך שוב.
תגובות (0)