עיר מעופפת פרק 41

אני הולך לי לבד ביער. אין לי כוח לרוץ. האוויר בחוץ קר. אבל בכל זאת חם לי. החולצה שלי מלאה זיעה וכשאני הולך בעשב הרך, טיפות קטנות מלטפות את רגליי. טיפות של לפנות בוקר.
אני הולך בשקט. לא חושב על כלום ומקווה שהדברים יסתדרו מעצמם איכשהו.
כוכב קטן נופל מהשמים, אני פוער את פי מהלם. זה דבר יפהפייה. זה כמו חץ לבן ורחוק שחוצה את פני השמים השחורים-כחולים וגורם לך להרגיש כל כך קטן.
אני ממשיך מללכת. היער מלא קריעות של ינשופים. ומדי פעם, את השמים חוצה את העטלף.
אני מחליט לקחת הפסקה. אני מתיישב על העשיו הגבוה והמדגדג ועוצם עיניים.
אני עכשיו מתרכז בנשימה. מעלה ומוריד אותה. אט, אט.
לפתע. הכל נהיה בהיר. לבן. ורק זיכרון קצר חותך את הלובן וגורם לי להרגיש אשם.
***
רוח חמה פוערת את השיער שלנו, וליאת מהדקת את חיבוקה. אני לא יכול להביט בעיניה. אז אני מביט בנוף הבניינים האפורים.
"מבין שנינו. אני שמחה שזה אתה." היא אומרת.
"למה את מתכוונת?"
"לך תמיד היה סיכוי טוב יותר. אתה אדם טוב. טיילור. אני שמחה שאתה הוא זה שהולך."
"אל תגידי את זה."
"כבר אמרתי." היא אומרת.
***
אני פוקח את עיניי במהירות. מאחורי נשמע קול פצפוץ של ענף יבש. אני מסתובב ומטיל במהירות סכין קצרה.
ג'ילי צורחת ומתכופפת.
"ג'ילי!" אני קורא בהפתעה וקם מהאדמה. המכנסיים שלי לכותת קצת. אני רץ לכיוון ג'ילי. היא על העשב, ידיה מגוננת על ראשה, ועיניה מביעות פחד ואימה.
"אני מצטער." אני לוחש ומקים אותה מהאדמה. "לא התכוונתי לפגוע בך. חשבתי שזאת איזושהי חיה."
ג'ילי מתנתקת ולרגע קצר היא מזכירה לי את ליאת.
"אני בסדר." היא אומרת ונושמת עמוק.
"אני מצטער. לא התכוונתי לפגוע בלך." אני חוזר ואומר.
ג'ילי מרימה את ידיה ונושמת עמוק שוב.
אני ניגש אל העץ ושולף משם את הסכין בתנופה אחת מהירה.
אני טוחב את הסכין למגף ומיישר את המכנסיים.
"עדיין לוקח לכל מקום את כלי הנשק שלך?"
אני מרים את מבטי ורואה את ג'ילי עומדת מעליי. ידיה משולבת ועיניה נוצצות.
"השארתי את האקדח בבית."
"הו, כמה מתחשב מצידך."
דממה.
"רוצה.."אמי מכחכח בגרוני. "רוצה לחזור לאגם."
"כן. אני אשמח. "אומרת ג'ילי ונושמת עמוק. "בוא נלך."