פורטרט

אני מסתכלת עליו ושותקת. לא כי אין לי מה לומר, כי אין לי איך. והדקות עוברות ונעלמות עם הזמן שנאבד, והמילים עומדות בגרון.
אני מסתכלת עליו שוב, מבט חטוף אחד, שנייה לפני שאני עולה על הרכבת. כשאני מסתכלת דרך הזכוכית-פלסטיק, הוא כבר לא שם. אני מאוכזבת. אני מכחכחת בגרון, ומוציאה את המחברת שלי. המחברת שאני מציירת בה פנים. פורטרטים.
אני מרימה את המבט וחושבת מה לצייר, את מי.
המבטים שלנו מצטלבים. הוא מחייך אליי, עם העיניים התכולות הגדולות שלו. אני מחייכת ומתחילה לצייר אותו.
"סיימת?" מילה ראשונה, פעם ראשונה שאני שומעת את הקול היפה שלו,שעה קלה אחרי ההתחלה של הנסיעה.
אני מהנהנת עם הראש בתור כן. הנה התחנה שלי מתקרבת, ואני צריכה לאסוף את הדברים שלי ואת עצמי ולרדת. אני הולכת בכמעט רוגז לדלת שנפתחת אוטומתית, ויוצאת. אני מסתכלת על הרכבת עוברת לידי במשב רוח עוצמתי שמכה בי בחוזקה לא נורמאלית.פאק. פאק.
אני מרגישה מגע קל בכתף. אני מסתובבת, והוא שם. אני מחייכת, עם השפתיים. והפעם, גם הוא.