חיים ליליים-2+הודעה לקוראים שלי..

הלילה היה ארוך ומייגע. אחרי שכולם הלכו המומים נשארתי לבד עם אליסה שבשוט שכבה במיטה שלה עם עיניים פעורות ואולי ניסתה להירדם. אני לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלשבת בפינה הרגילה שלי על העץ והסתכלתי על הירח. למה דווקא לי זה קורה? יכולתי להיות נערה רגילה, ללמוד בבית ספר, להינות מהחיים, לצאת עם חברים אבל במקום זה אני תקועה עם סודות אפלים ומשפחה מיוסרת.
אני חייבת לדאוג לחבורה של צעירים חסרי מנוחה שעדיין בדיוק כמוני לא מוכנים להילחם בכוחות גדולים מהם אבל אני צריכה לאמן אותם ובכל זאת לשמור על קור רוח ולא להראות את הדאגה ואת תחושת הבדידות והיגון שאני מרגישה בערך כל הזמן, כמה נהדר, אני לא יכולה לדמיין מצב טוב יותר מזה.
"נייט" שמעתי את קולה של אליסה בדממת הלילה.
"מה קרה אליסה?" שאלתי בקולי הרגיל שלעומת קולי המשונה היה רגוע ודומיננטי.
"אני…מה אנחנו עומדים לעשות?" שאלה והתיישבה לידי.
"אנחנו עומדים להילחם" עניתי וקמתי ממקומי לכיוון הבית על העץ בזמן שינשופי הנאמן התיישב על כתפי.

צ'ייס ישב לו עדיין המום ממה שקרה לפני מספר דקות. השעה הייתה כבר 5 בבוקר אך עדיין לא התאושש וברור שלא היה מוכן עדיין ללכת ולהתחיל להתאמן. הוא חשב שהיותו מפלצת לילה תעניק לו ביטחון, נוחות,שאולי ההורים שלו ירדו ל מהגב אבל עכשיו הכל מתהפך. ההורים שלו יתאכזבו והוא לא יכל להפסיק לחשוב על כך שיש סיכוי שאולי רק אולי במלחמה הזאת שנייט רמזה עליה הוא יעלם, או ימות.
נייט נהגה בבגרות רבה, הוא במקומה היה מתחרפן כבר מזמן. הוא חשד שזה מה שבאמת קורה, שבתוך החזית הקרירה והשלווה שלה נמצאת פקעת עצבים שלא יכולה לנוח, לישון או לאכול ורק בשבילם עומדת שם ומנסה להבהיר את המצב. 5:30. הוא חייב להתחיל לזוז. אבל הוא לא בטוח.
יהיה כל כך הרבה קל פשוט לקחת את רגליו ולהעלם, לעבור, לברוח. לא לחוות את כל הפחדים ופשוט להיות…אדם רגיל. הוא לא יכול לעשות את זה.

אביה שכבה במיטתה שבדירה שלה ושל שון. גם היא הייתה המומה לעומת שון שישב שם ובהה לקיר בלי הבעה ברורה על פניו. אמנם היא הכירה את שון כבר זמן רב אך לפעמים היא לא יכלה לזהות אצלו דבר חביב. שון קם ולקח סיגריה, הוא יצא והתחיל לעשן כמו שהוא תמיד עושה. ובינתיים אביה התחילה להתארגן למה שיהיה היום הראשון של חיים חדשים.