עיר מעופפת פרק 40
אט אט אני בונה את השגרה החדשה שלי. הייתי קם מוקדם, נוסע לתיכון. חוזר. לומד קצת. מסדר את החדר. ומתארגן לקראת הפגישה באגם עם ג'ילי.
לא היינו הולכים לאגם כל יום. בעיקר לא בימים שהלימודים היו מתארכים או בימים שג'ילי לא הספיקה לעשות שיעורי בית. מידי פעם היא הייתה צריכה להשכיב את האחיות שלב במיטה, וכשי שהטיול באגם לא יתבטל הייתי עוזר לה, מתגנב דרך החלון במטבח, מספר לבנות סיפור, נותן להם ארוחת ערב ומשכיב אותם במיטה.
חלג גס התחיל גם הוא לטפח שיגרה, מסתבר שלהרביץ לחלשים ממנו הפסיק להיות בתפריט והאוכל החדש היה להתחמק-מטיילור-בכל-הזדמנות-שיש. גם ההורים שלי התחילו לבנות שיגרה חדשה, אבא שלי היה עובד בימים, חוזר מאוחר בערב, טורף את האוכל והולך לישון. אימי לעומת זאת, נשארה בבית, סידרה אותו, ניקתה אותו ובעיקר-עקבה אחריי בשמונה עיניים. היא עדיין לא גילתה שאני מטייל עם ג'ילי באגם. היא כנראה חושבת שאני הולך למסיבות התיכון שנמשכות כל ערב שיש וחמישי. היו אלה מסיבות נחמדות אם כי מתישות, לא הייתי הולך אליהם הרבה, רק כשג'ילי ביקשה או כשאימי הפצירה בי לפגוש חברים חדשים.
נודלה לעומת זאת, לא השתנתה, היא הייתה נדבקת אליי בכל הזדמנות אפשרית-בחדר האוכל, בכיתה, היא אפילו עברה לוקר כדי להיות לידי!
וליאת? ובכן, עדיין לא הצלחתי לשכוח אותה, כי בלילות, אחרי ביקורים נחמדים באגם עם ג'ילי, הייתי שוכב על המיטה ותוהה כמה שמחה הייתה ליאת לו הייתה פה. כמה הייתה מאושרת..ללא פשע. ללא זיהום.
מדי ערב, כשהסיוטים לא הפסיקו להגיע וכשהחלומות הרעים לא נתנו לי לישון בנחת, הייתי מוציא את התמונות שלי ושל ליאת וחושב על מה היא עושה עכשיו. הזיכרונות שלנו ביחד הלכו והיטשטשו יחד עם הזמן, התמונות היו מפלטי האחרון. הדרך היחידה לזכור אותה ולדעת שהיא עוד אוהבת אותי ושאני לא יכול להפנות לה את הגב.
ככל שהימים עוברים אני מגלה שהחופשה יותר קרובה לבוא. אימא שלי כבר ארגנה לי כרטיס טיסה ושני חבילות מזון שאוכל להעביר לליאת.
"יש לך תוכניות לחופשה, טיילור?" שאלה ג'ילי וצפתה בכוכבים, היא הייתה כל כך שקטה, רכה ועדינה, הירח האיר את פנייה וגרם לעיניה לראות זוהרות וחתוליות.
"למעשה..כן. יש לי." עניתי וחתכתי את הפלח, "רוצה קצת?" שאלתי בפה מלא.
ג'ילי הנידה את ראשה, בעיניה ניקרה אכזבה קטנה.
"למה?" אני שואל. "היו לך תוכניות?"
ג'ילי נושמת עמוק.
"כן." היא אומרת."המשפחה שלי נוסעת לעיר העננים שבצפון, יש שם מוזיאון בשם-'הים ומה שהוא מכיל', רציתי שתבוא איתי, יש שם מיליוני צדפות. פשוט אלפים."
אני עוצם את העיניים ונזכר בי ובליאת, בים ששהינו כמה ימים לפני שעזבתי. באיש שתקפנו ביחד. בצוות הנהדר שהיינו, באנשים שנהגנו לחסל ביחד..בתיאורים של ליאת ובמטבה האחרון כשהמטוס התחילה להמריא. בעיניה העצובות, בראשה המהנהן ובקול לחישתה..תזכור אותי. כך אמרה.
"טיילור..טיילור אתה בסדר?"
אני ממצמץ בעיניי ומרגיש משהו רטוב בידיים שלי, אני משפיל מבט ורואה את התפוז המחוץ.
"אתה בסדר? אתה נראה..חיוור."
אני מביט בג'ילי ומרגיש חור בלב. אני מרגיש קרוע.
"אני יוצא לסיבוב ביער, בסדר?"
ג'ילי מהנהנת. "בטח." היא אומרת. "תחזור מתי שתירצה. אני לא הולכת לשום מקום."
צל של חיוך מעיב את פניי.
"זה טוב." אני אומר, מסתובב ומתחיל ללכת. להתרחק. בשלב מסוים אני מתחיל לרוץ, לברוח, להתרחק, הזיכרונות עולים באחת. אני וליאת על יד המטוס. ליאת מבקשת שלא אשכח אותה. שאזכור אותה שאוהב אותה.
הראש שלי מבולגן. אני מחליט לרוץ מהר יותר. אני רוצה להשכיח הכל ברקיעות רגליים. אני רוצה להשאיר את הכל מאחורי ולרוץ. לברוח.
אבל אני לא יכול.
תגובות (0)