לא כל הנוצץ זהב – פרק 85

הבחור החדש נופף במוט מול העיניים שלי.
עם כל נפנוף הפחד חלחל בתוכי עמוק יותר ועמוק יותר. לא היה לי מושג איך הם גילו על הפחד שלי מהמקל הזה ומהקונוטציה הנוראית שהוא הכיל בי, אבל ידעתי שהם יודעים על כך אחרי שהבחור חייך ואמר:"כמו שלאבא שלך יש."
בלעתי רוק באימה.
אתם מבינים, גם כשאבא שלי הרביץ לי עם המקל יכולתי לגבור עליו, אבל המקל פגע בי עוד מגיל צעיר. היה בזה משהו כבד הרבה יותר, כאילו רק המראה שלו מוסיף לו משקולת של מיליון קילו.
"למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי אותו, מנסה להעלים את הפחד שבניגוד לרצוני שלט בקול שלי.
"כי אתה צריך להעביר את הדרקון שלך לדיימון."
"למה שלא אעביר אותו לך?" שאלתי.
"מה?" הוא שאל, בוהה בי עם עיניים ריקות מהבנה.
"אתה מבין, אתה הרי כאן, הוא לא, הוא ישמח אם אוט שלי יעבור אליך, לא?" שאלתי.
"טוב…" הוא התחיל.
"כן," אמרתי.
טוב, אולי זה עובד רק בסרטים, אבל חשבתי שאולי זה יעבוד.
לרגע היה נדמה שאני מצליח קצת לשלהב אותו.
"אני לא חושב," הוא אמר.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"מת'יו," הוא אמר.
"מת'יו?" שאלתי. "שם חביב בהחלט."
"תודה," הוא אמר.
"ובכן, למה שאוט לא יהיה שלך?" שאלתי.
הוא בהה בי, כאילו אינו מבין את המילים שיוצאות מהפה שלי.
"אני לא חושב שדיימון יאשר את זה," הוא גמגם לי.
"דיימון הוא הבוס הגדול?" שאלתי.
"לא," הוא אמר.
"אז מי הבוס הגדול?" שאלתי.
"אני לא יודע," הודה מת'יו. "דיימון הוא הבוס שלי. אני לא יודע מי מפקד עליו."
"אז למה שאתה לא תיקח שליטה?" הצעתי. "אתה יכול לקבל את אוט. אוט ייתן לך כוח עצום. אתה תוכל לדרוך על דיימון ברגל שלך."
"רק שתדע, דיימון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, אני לא אדרוך עליו לעולם!" הוא קרא.
"למה?" שאלתי. "מה דיימון כבר עשה בשבילך?"
"הוא הציל לי את החיים," הוא אמר.
השתתקתי.
למען האמת, לא התעניינתי לדעת למה, אבל זה עדיין הכעיס אותי כי זה הרס לי את התוכנית. מי יודע עכשיו אם אני אצליח לשכנע אותו שלא להכות אותי עם המקל ההוא.
"אז מה אתה מתכנן?" שאלתי.
"אני?" הוא שאל. "פשוט מאוד."
הוא הניף מול העיניים שלי את המקל.
"לא," התחננתי בשקט.
הוא חייך חיוך מאולץ.
"אתה מפחד, הא?"
בעל כורחי הנהנתי.
הוא המשיך לחייך ברשעות, והכה בכוח עם המקל.
לרגע אחד הכל החשיך לי מול העיניים, ואז ספגתי את הפגיעה.
הרגשתי כאב מתפשט בגוף שלי בגלים, הרבה יותר כואבים מהברזל המלובן, על אף שהסימנים האדומים והכוויות שנוצרו ממנו עוד בערו לי ביד וברגל.
הרגשתי חסר אונים יותר מתמיד.
הוא הרים את המקל למכה השנייה, ואז באה השלישית.
עם הזמן פשוט איבדתי ספירה, עד שלבסוף הוא הפסיק להכות אותי, ואז הביט בי היישר אל תוך העיניים שלי.
העיניים שלו גרמו לי להרגיש מסוחרר, כאילו הן מהפנטות אותי, מטשטשות את החושים שלי.
הוא חייך.
"אתה מרגיש את הקסם שלי?" הוא שאל.
"מה?" שאלתי בטשטוש.
"אני בן הקטה," הוא אמר.
זה הסביר את היכולת שלו. הוא פשוט גרם לי להרגיש מטופש ואידיוטי.
"מה דעתך על זה?" הוא שאל. הוא הקיש באצבעותיו והעיניים שלי נעצמו מעצמן. בניגוד לרצוני דמיינתי כמה תמונות: ראיתי אותי עם אריק, מטפסים ביחד על הר זובור. אמא שלי. ראיתי את עצמי כמבוגר, עם חליפת עסקים, נואם בכנס לשמירת איכות הסביבה, עוסק בעבודת חיי בשביל לשמור על בעלי החיים בעולם ועל העולם עצמו.
פקחתי עיניים.
"מה זה אמור להיות?" שאלתי בקול רועד.
"אלו החיים שיהיו לך אם אתה תיתן לדיימון את אוט," הוא אמר.
אלים, כמה שבאותו הרגע רציתי לתת את אוט לדיימון.