אבודים- עונה 2 – פרק 14 – ׳חוזרים׳

-נקודת מבט מריה סוייר-

השעות עוברות והדקות זוחלות, גופי כבר מרגיש את המעמס העצום בלסחוב את ראיין הספק מעולף, הצלחתי להבחין בבתים המסודרים בצורת ח׳ הגענו מן הצד השני לא כמו הפעם הקודמת.
לא חשבתי שאני כול כך אשמח לראות את המושבה הזאת, לא חשבתי שאני כול כך אדאג ותגעגע לכול אחד ואחד מהאנשים שפה.
שמעתי קריאות התלהבות, צעקות רמות, וקשה היה לפספס בין הכול את הגיחוך השקט של לוק קרוב אליו מתלווים לחירחורים ספק נשימות של ראיין שאחוז ביני לבין לוק.
הראשונה שרצה לכיוון שלנו זאת אפריל, מדלגת על שתי רגליים במהירות לכיווני שחיוך יפה על פנייה הפצועות, כמה סימנים כחולים המסמנים על מאבק, לפחות היא בסדר.
לוק עצר במרכז המושבה בגן השעשועים הקטן והנחנו את ראיין הפצוע על האדמה הרכה המכוסה מעט דשא ירוק ולח, אפריל קפצה עלי בחיבוק חם, ״כול כך דאגתי!, אני כול כך שמחה שאת בסדר״ מלמלה אל תוך השיער שלי מתנתקת לאט ומתכופפת ליד ראיין הפצוע אנושות השוכב על הקרקע מחוסר הכרה.
״קליע בכתף, מקל עץ עבה שנכנס לו בבטן״ מלמלתי עייפה מההליכה הקשה של יותר משמונה שעות מפרכות וארוכות בהן היינו צריכים לסחוב על ידינו את ראיין הפצוע.
״תעזרו לי להכניס אותו לבית הראשון השמאלי הקיצוני ביותר, סידרנו את החלוקה מחדש תכף נעדכן אתכם, קודם כול נטפל בראיין״ אמרה אפריל קמה לעמידה ישירה שלוק מתכופף להרים את ראיין בחזרה, ניק הגיח מאחד הבתים רץ לעברנו כדי לעזור להרים אותו.
לאט לאט כולם התאספו מסביב להמולה הקטנה, לוק וניק סחבו את ראיין אל עבר הבית הראשון מצד שמאל הקיצוני ביותר, אחריהם עקבו אפריל וריאון כדי לטפל בראיין הפצוע.
״איפה היא?״ שמעתי קול עדין ומוכר להחריד, חיוך ישר התפרש על שפתיי,״בלה!״ קראתי בשמה כשהיא הגיחה מבין הבתים וחיבקה אותי חזק, השבתי לחיבוקה ההדוק, כול כך התגעגעתי, כול כך דאגתי.
״אני כול כך שמחה שאת בסדר, שכולכם בסדר!״ אמרתי מחבקת את רונה בידי השנייה.
גבר יצא מאחד הבתים האמצעיים, מביט בי בעניים ירוקות חתוליות כול כך דומות, כול כל מוכרות, כול כך מכאיבות.
״אני לא חושב שיצא לי להציג את עצמי, קוראים לי שון״ אמר בקול מנגינתי מוכר כול כך, מוכר עד כאב, אבל לא יכולתי להניח את האצבע שלי על הכיוון הכללי.
״סליחה טעות שלי… תני לי להציג את עצמי בצורה יותר מובנת, אני שון האח הגדול של ג׳ולייט״ ליבי נקרע לשניים.
ג׳ולייט הנערה בעלת קול הפעמונים, הנערה בעלת השיער החום אדמוני היפיפייה, הנערה שנרצחה.
הבטתי על רונה בהרמת גבות קטנה שואלת אותה במבטי אם הוא יודע, יודע שאחותו הקטנה נרצחה.
רונה הנידה את ראשה לשלילה בתנועה קטנה וכמעט בלתי נראית לעין, ״מריה״ אמרתי את שמי בולעת את רוקי לאט ושולחת את ידי קדימה ללחוץ בחזרה את ידו שהושטה לכיווני.
ידו אחזה בשלי באגרסיביות מושכת אותי לעברו בחוזקה עד שגופי מתנגש בחזה השרירי והקשה שלו.
״את מוכנה להסביר לי לעזאזל איפה אחותי הקטנה?״ קולו נשמע כמעט הרוס, כמעט שבור, כמעט פגוע, כמעט.
לא הצלחתי לסדר את המילים ברצף הנכון, לא ידעתי מה להגיד ואיך לומר, לא ידעתי מה עלי לספר לו , מה עלי לא.
״תשובה קטנה ובודדה, תשובה בת מילה אחת לא יותר, היא מתה?״ שאל בקול גווע, כמעט גווע.
״כן״ אמרתי בקול קטוע ושבור, לא ידעתי איך הוא יקבל את זה, לא ידעתי מה תיהיה התגובה שלו למוות של אחותו, שנגרם בצורת עקיפין בגללנו.
ידו שלפתה את ידי בחוזקה הרפתה ונפלה לצידי גופו, הוא לקח צעד אחד אחורה ממני, מבטו שבור, והפעם לא כמעט, שבור לחלוטין עכשיו אחריי שהוא יודע את האמת.
הוא שב על עקבותיו נעלם בתוך הבית שממנו יצא וטריקת הדלת עדיין הדהדה באוזניי, ״מסכן״ שמעתי בקושי את קולה של בלה באוזניי, בקושי שמעתי את המילים של רונה המבליחות משפתיה.
רק שקעתי בתהום של כול המיתות הקשות, מיתות של אנשים שאהבתי, שהערכתי, שלמדתי להוקיר ולדעת.
ועכשיו הם מתים, כול מי שאהבתי אי פעם מת.
קמרון.
אמבר.
דין.
ג׳ולייט.
למזלינו לא יותר מארבע , לא יותר מארבע מיתות, לא יותר מארבע כאבים, לא יותר מארבע שריטות.
אבל החור שנפער, לא נסתם בארבע שניות.