נער של רוח פרק 1

*הפגישה*
הספינה מתלתלת.הוא מאבד אחיזה. הוא נופל. ראשו פוגע בעמוד. כאב עמום. חושך.
הוא נסחף אל האי. חם לו. הוא צמא. הוא מנסה לזוז. לזחול. למצוא מקור אוכל טוב. אך החשיכה מכריעה אותו והוא נכנע לה. אט אט. הכול הופל לשחור והוא מתעלף. שוב.
היא רצתה ללכת לשחות. היא צועדת על החול הרך. היא רואה אותו. היא מסתובבת ורצה לבקש עזרה.
היא מביטה בו. הוא ישן עכשיו. בגדיו נקיים ופניו שלווים. מישהו נכנס לאוהל. הוא ממלמל מספר מילים והיא יוצאת במהירות.
הוא פוקח עיניים, ראשו הולם, הוא מתיישב באיטיות, סוקר את המקום. זהו אוהל גדול בצבע חום עם חיות מפוחלצות ומחצלות דהויות. הוא משפיל מבט אל בגדיו. הדבר היחיד שהוא לובש זה מכנסיים.
אחת היריעות שבאוהל זזה, הנער מרים את מבטו. זאת נערה בעלת עור חום כאגוז בשל ושיער שחור וחלק כעורב בוגר, עיניה נוצצות ככוכבים שבלילה בהיר וגופה חטוב ודקיקי שעליו מונחת ברפיון שמלה חומה, קצרה ונטולת שרוולים.
"היי." הוא אמר.
הנערה נעצה בו מבט מוזר והתיישבה על המחצלת שמולו.
"איפה אני?" שאל הנער.
שתיקה.
למה הנערה לא עונה לו? הייתכן שהיא… חירשת?.
היא לא הייתה חירשת. היא הייתה שונה. בכל המובנים. כי כשהיא פתחה את פיה. מילים חסרות כל פשר יצאו משם.
"סליחה." מלמל הנער. "לא הבנתי, איפה אמרת שאני נמצא?"
הנערה פלטה משהו בלתי מובן וזרועותיה התנופפו במהירות.
"אני באנגליה?" שאל הנער. מצפה לתשובה חלקה ומובנת.
הנערה פלטה עוד משהו חסר פשר.
"את מדברת בכלל אנגלית?"
הנערה הנידה את ראשה פלטה מספר מילים ויצאה החוצה במהירות.
"לאון את הולכת?" הוא קרא, עיניו עוקבות אחר גופה הרזה ההולך ונעלם מבעד ליריעת האוהל.
הנער התרומם באיטיות. נחוש לגלות לאן הנערה הלכה ואיפה הוא נמצא עכשיו. הוא נעמד באיטיות ולפני שהצליח לצעוד צעד אחד קדימה, רגלו קרסו, והכול נהפך לשחור. שוב.

הנער פקח את עיניו, הוא היה באותו אוהל מוכר אך מולו, ניצב אדם לא מוכר. הנער מצמץ בעיניו. הייתכן שהוא חולם?
"שלום." קרא האיש בשפה משובשת. היה לו שפם שחור ושיער שחור קצר. הוא היה לבוש בבגדים חומים ועל צווארו נכרך נחש שחור-ירוק עם פה פתוח ולשון משרבבת ומלחיצה במקצת.
"איפה אני?" שאל הנער.
האיש, מתעלם לחלוטין משאלתו של הנער, שאל שאלה אחרת.
"אתה מאנגליה?"
הנער סקר אותו שוב. הוא היה רזה עם פנים שדמו יותר ויותר לראש של קרפדה חיוורת.
"כן." הוא ענה לבסוף.
האיש חייך חיוך קטן. "גם אני באתי משם." הוא לחש. כאילו לעצמו. "לפני הרבה. הרבה זמן."
"איפה אני?"
"אין שם באנגלית למקום הזה אבל הוא רחוק. רחוק מאוד מאוד מאנגליה."
הנער מלמל משהו בלתי מובן ומבטו נישא הרחק הרחק.
לרגע אחד, הנער לא ידע אם לצחוק או לבכות. אחרי הכל. הוא על אי. עם אדם מוזר ונערה שלא מדברת את שפתו.
נראה שלא עוד אנגליה. מלמל הנער לעצמו. לא עוד מלכים. אזרחים וארוחות מאורגנות כל בוקר. לא עוד משרתים ורעש של סוסים ועגלות. לא עוד שיגרה משעממת שנגמרת במסיבה חסרת טעם.
חיוך קטן ריצד על פניו. עכשיו הוא רצה לצחוק. רק לצחוק.
כי זה בדיוק מה שהוא רצה!