תודה שהצלת אותי מעצמי – פרק 4
ישבתי בכיתה, מנסה להתרכז פעם ראשונה מאז החטיבה בדברי המורה ולא במחשבותיי הרצות בראשי, קרב אבוד מראש…
למה לא יכולתי פשוט להישאר עם הטראומה כמ ילדה נורמלית? למה הייתי חייבת לנסות להפוך אותה לחיובית ובכך להרוס את עצמי.. עד הסוף. הפלשבק חזר והדהד בראשי, גורם לכאבים חזקים ונוראיים בבטני.
עיוותי את מבטי בכאב והרמתי את היד כשדמעות כאב נצטברות בעיניי. לא התייחסתי למבט המופתע של המורה כאשר ראתה את ידי באוויר, מבקשת את רשות הדיבור במקום להתפרץ. ברגע שניתנה לי הרשות הדיבור התקדמתי לכיוונה לוחשת לה בקול שבור ומבט מכווץ שאני מבקשת את הרשות לצאת אל המזכירות בכדי לבקש תה לכאבי בטן. היא רק הסתכלה עליי במבט חושד וכאשר ראתה שאני אכן סובלת צעקה "אופק, תלווה את מיס לוי למזכירות".
חיכיתי מספר שניות כשכולי מרוכזת בכאב מחכה שה'אופק' הזה יקום ויתלווה אליי.
ברגע שראיתי את גוף נוסף מימני התחלתי להתקדם אל מחוץ לכיתה כשידיי עוטפות את בטני ודמעות פורצות מעיניי בקצף.
'זין!!!! למה? למה תמיד הגוף שלי מגיב ככה? למה כל פעם שמשהו מפריע לי נפשית גופי ישר מגיב בכאבי בטן נוראיים שרק תה מרפא? ולמה דווקא תה? זה בגלל שאני פרסיה?' אלו היו מחשבותיי היחידות באותם רגעים בכיתה עד הגעתנו למזכירות.
ברגע שהסברתי למזכירה את מקור כאבי ומה ירפא אותו הסתובבתי לכיוון אופק בכדי לשחררו לכיתה.
אולם ברגע שראיתי את פניו קפאתי.
הוא היה הרבה פחות מטופח מאתמול אך עדיין היה יפה תואר. איך לעזאזל פספסתי אותו?
אז כן.. אופק היה אותו אחד מאתמול, אך כעת בגדיו היו די ..משעממים? חנונים? ועל עיניו הונחו משקפיים עם מסגרת עגולה…למה?
"את מתכוונת לנעוץ בי מבטים עוד הרבה זמן?" אמר ולמרות המילים הבוטות קולו היה מעט לחוץ כאילו פחד ממני אבל משום מה הייתה לי הרגשה שהוא מזייף אותו.
"אתה יכול לחזור לכיתה" אמרתי בקול שעדיין היה שבור מעט מהכאב. אוחחחחח' הבטן!!!
"את בטוחה?" לפתע מבטו השתנה למודאג וניצוץ של רגש היה בעיניו. בטח אני מדמיינת, הרי אף אחד לא מפגין כלפיי רגשות כבר מספר שנים.. מאז המקרה. 'אף אחד מלבד הסטוצ'ים שלי' המחשבה עברה בראשי.
"כן זה בסדר. אני ילדה גדולה" אמרתי ונימה מעט מבודחת הצטרפה לקול הכאוב שיצא מפי. חיוך קטן ניראה בזווית פיו ונעלם באותה מהירות בה הופיע, זה הכאיב לי.
הוא הסתובב לכיוון היציאה מהמזכירות.
ברגע שהגיע לדלת הסתובב, אמר משהו שנשמע כמו – 'תרגישי טוב', הסתובב שוב והלך.
היה זה קולה של המזכירה שניתק את בהייתי בדלת מדמיינת את החיוך הקטן שמקודם הופיע על שפתיו.
מה קורה לי?
תגובות (2)
תמשיכי
מושלםםם, תמשיכיי