she's just a girl and she's on fire.. פרק 2

נקודת מבט שנאל-
"הו.. היי ירון" אמרתי בחוסר ברירה, הוא בסך הכל עושה את העבודה שלו.. רק חבל שעלינו..
"איך הבית החדש? הבית ספר? הכרת חברים חדשים?" שאל בחיוך, חייכתי חיוך קטן ומזוויף
"אמרתי לך שאת תכירי חברים מהר! איך אפשר לא להתחבר אלייך" ענה לעצמו
אם הוא רק היה יודע..
"מה תרצו להזמין?" שאלתי וחיכיתי ללכת כבר, האירוע חקוק לי בראש.
סיימתי לקחת את ההזמנות וחזרתי למטבח, ישבתי בצד כי עכשיו אני בהפסקה וקראתי את ההודעות ששלחו לי לפלא,
נכנסתי לקבוצה שהן פתחו בווצאפ וקראתי
'חופש פסח קרב ואיתנו אנחנו יורדים לאילת! למלון הכי שווה באילת, נוכחות?'
לכו תסבירו להן שאין לי אפשרות כזאת? לכו תסבירו להן שלא עברתי לרחובות בשביל להיות קרובה לסבתא, ולכו תסבירו להן שאני לא עובדת כאן בשביל לראות את 'ליאור' שהן חשבו שנדלקתי עליו.. זה התירוץ הכי מהיר שהמצאתי להן, אני כאן בשביל לעזור לאמא שלי. בשביל שנוכל לחיות בלי לפחד להיזרק לרחוב, ואת האמת אני גאה בזה.
אז לא אכפת לי לא לצאת למסעדות ולא לצאת לקניון להנאתי.
"שנאל הכל טוב?" שאל ליאור, הנהנתי בראשי
ליאור היחידי שיודע על הסיפור, הוא נשבע לא לגלות. הכל התחיל בגלל שהוא כעס שאני נשארת עד מאוחר והיתי חייבת לשתף מישהו בזה, שיתפתי אותו, הוא דואג לי הרבה, הוא אומר שמרגיש לו שאני אחותו הקטנה.

אני זוכרת שבאתי לבית ובדיוק חזרתי מהקניון עם לירון וליהי וראיתי את ירון, ירון ההוא מהמסעדה עומד מול אמא שיושבת בספה והרגשתי עליה שהיא קורסת ואין לה לאן לקרוס.
לא ידעתי למה ירון בא לכאן עם מסמכים רבים..
'שנאלי, לכי תארזי את כל הדברים שלך ושל ליאל' אמרה אמא ולא הסתכלה עליי
'אני לא רוצה ללכת לאבא!' התלוננתי בפנייה, תמיד כשהיא מבקשת שאני יארוז את הדברים זה בשביל ללכת לאבא
'שנאל! ביקשתי ממך, לכי תעשי' אמרה אמא בכעס
הלכתי לחדר והכנסתי חלק מהבגדים לתוך התיק והלכתי לחדר של ליאל שישן במיטה שלו ושמתי בתיק חלק מהדברים שלו.
'שנאל אני חושב שזה יעזור' אמר ירון שעמד מאחורי ואפילו לא הבחנתי בו
'לא, זה יספיק' אמרתי בחיוך קטן וירון לא הקשיב והניח את הארגזים
עמדתי מאחורי אמא וירון ושמעתי אותו מספר לה שעוד יומיים יבואו לעקל לנו את הבית, לא הבנתי.. עד שנפל לי האסימון שלוקחים לנו את הבית.
'ירון! אני יישלם! אני אמרתי לך' אמרה אמא והרגשתי את הדמעות שעומדות בגרונה
'זה לא אני, אני אמרתי לך' אמר והביט באמא שקראה את הדפים העבים
'לאן אני אלך איתם?! אין לנו לאן ללכת! יש לי תינוק בן שנתיים וחצי! איך אתם עושים את זה!' כעסה אמא, ובצדק.
וככה פינו אותנו מהבית, ירון הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אבל לא הכל היה בסדר..
ואני יגיד לכם למה? כי אחרי חצי שנה שכבר התמקמנו בבית והצלחנו להרים את עצמנו מהקרשים קיבלנו עוד חוב של אבא, ולא חוב של 200 שקל. חוב של 3,000 שקל.
אמא נשברה. אני היתי בת 15 וחצי, אני חושבת שהתבגרתי מהר מידי בגלל המקרה הזה..
הלכתי לעבוד והצלחתי להחזיר את הדברים לשלמותם, כמו החשבון חשמל שהיינו צריכים לשלם, וכמו החשבון מים שהינו צריכים, טלפון, אוכל..

אבל עכשיו החיים שלי בסדר.
האיפון שלי צלצל וראיתי שליאל שוב מתקשר מהפלאפון של אמא, הוא בטח משגע אותה..
"כן ליאל? התגעגעת אליי?" שאלתי וחיוך עלה על פניי
"מאוד, שנשן את יודעת שמחר יום שישי והבטחת לי שנלך לגן שעשועים?" אמר בהתלהבות
"כן, ואתה יודע מה עוד יש מחר?" שאלתי בחיוך קטן
"אני מחר בן 4!" אמר באושר, אני מחשיבה אותו שהוא בן 4, אבל רק מחר הוא בן 4.
"נכון, אתה כבר גבר, גבר גדול" אמרתי ועצמתי את עיניי מהעייפות שתקפה אותי.
"אני מתרגש שנשן" אמר בקול המתוק שלו.
"זה בסדר להתרגש, גם אני מתרגשת" אמרתי לו, עודדתי אותו
"את נהנת אצל חברה שלך? אמא עסוקה והיא לא יכולה לקחת אותי לגן שעשועים" אמר בעצב
"מחר אני ייקח אותך, וכן אני נהנת" אמרתי, היה לי עצוב שהוא בבית והוא חושב שאני נהנת בזמן שאני עובדת.

סיימתי לדבר עם ליאל וחזרתי לעבוד, אני אחת העייפות..
אני יכולה להניח את הראש לשנייה על השולחן ולהירדם.

יצאתי מהעבודה בהפסקה שלי וקיוויתי שאני ימצא את מה שליאל רצה.
אני יפתיע אותו, אני מסיימת לעבוד ב1 והחנות בטח תהיה סגורה,
מצאתי את המכונית הירוקה על שלט וקניתי לליאל מהכסף שחסכתי לו בצד, מה שנשאר לי מכל הדברים שאני מוציאה על החשבונות בבית.
המוער עטף לי את המתנה וקניתי עם חבילת בלונים וסוכריית לב , וקניתי לו גם חולצה ומכנס של הקבוצת כדורגל ברצלונה, לא האמיתיים, כי אני לא יכולה להשקיע יותר מידי.. וחבל לי..
חזרתי לעבודה והמשכתי בעבודתי כרגיל..

"שנאל איך את חוזרת?" שאלה אור, "עוד מעט יש אוטובוס" אמרתי ואספתי את כל הדברים לתיק צד שלי, בדקתי שהכל בתיק ונישקתי את המזוזה ויצאתי מהמסעדה שעדיין פתוחה.
"בואי אני יקח אותך" אמרה וסימנה לי להיכנס לרכב שלה, אור היא בת 21 היא סיימה צבא לא מזמן והיא עובדת כאן בשביל לחסוך לטיול לחו'ל.

ככל שהתקרבנו לשכונה שלי הבחנתי ברכב המוכר של אביאל.
"תודה אור" אמרתי ויצאתי מהרכב שלה והמשכתי ישר ברחוב בשביל להגיע הביתה, השעה 1 וחצי , אני מותשת! אמא חושבת שאני בכלל ביום הולדת..
הסתכלתי מהצד על הרכב של אביאל וראיתי שהוא יושב במושב של הנהג ומישהי יושבת עליו והם מתנשקים.
גועל.
עסוק בצבא? חחח טוב, גם ככה פרחה וערס זה שילוב לא טוב.

נכנסתי לבית בשקט והמשכתי במסדרון לחדר של ליאל והנחתי לו את המתנות העטופות של השולחן שבחדר שלו, על המתנה של המכונית כתוב ברכה ובסוף רשום מאמא ושנאל.
ובמתנה השניה העטופה כתוב
'ליאל, באתי לכאן בלילה וישנת, אני באתי רק להשים לך את המתנה כאן ורציתי להישאר, אבל נאלצתי לחזור לאמריקה, אז מזל טוב עד 120 תישאר ילד מדהים ונבון כמו שאתה, אוהב אבא.'

תמיד ליאל אמר לי שהוא מחכה למתנה מאבא שהבטיח לו בגדים של ברצלונה.
מאז שעיקלו לנו את הבית אז אבא בקשר טלפוני רק עם ליאל, איתי הוא מנסה לדבר, הוא מתקשר אבל אני לא עונה. בגללו הילדות שלי נלקחה ממני, פשוט נהרסה.

ניפחתי את הבלונים ושמתי לליאל בחדר, בשביל שהוא יקום בבוקר ויראה את כל מה שהכנו לכבודו.
הגננת של ליאל הציעה לעשות לו יום הולדת בגן, אתם בטח מתעצבנים ולא מבינים למה אני מתנהגת כמו קמצנית, אז בואו אני יסביר לכם.. זה לא שאני רוצה.. אני ככה חייבת לפעול…
המשכורת של אמא הולכת על הבית ועל חלק מהאוכל ועל החובות.
זאת אומרת שאין לה כבר כסף, כל הכסף הולך רק לדברים בסיסיים.
הכסף שלי שהוא לא אמור להחזיק בכלל משפחה מחזיק אותנו בקושי, אני מצליחה כן להביא את הלחם בבוקר ואת האוכל הבסיסי, ועל הדרך לשלם לדברים האחרים.
אבל יום הולדת בגן ילדים זה אומר להביא חטיפים, ממתקים, עוגה, מתנות לכל ילד.
זה הרבה! אולי ליאל יישנא אותי אבל אני מצטערת.. זה מה שהחיים הביאו אותי לזה..

הלכתי לישון עם הרגשה טיפה רעה כי עכשיו ליאל בגיל שהוא מבין הכל ואיזה מן יום הולדת זאת אם אין לו מסיבה עם כל החברים ואם אבא שלו לא כאן..

התעוררתי בבוקר כששמעתי צרחות של אושר מליאל, זה העלה בי חיוך רחב.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר של ליאל, עם הפיג'מה , עוד לא התארגנתי.. היתי צריכה חיבוק ממנו.
אמא ישבה על המיטה של ליאל והסתכלה עליו כשהיא נראת מאושרת.
חיבקתי את ליאל חזק והרמתי אותו באוויר, התיישבתי על הריצפה לידו בזמן שהוא מזיז את הבלונים מלידו ומתיישב מול המתנה העטופה , הוא פתח את המתנה שכביכול אבא קנה לו והוא התרגש
"ידעתי שאבא יביא לי מתנה! זה ברצלונה!" התלהב ליאל ורצה ללבוש את הבגד ש'אבא' קנה לו.
אמא הביטה בי והשפילה את ראשה.
הוא פתח את המתנה האחרת שאני ואמא הבאנו לו והוא בכלל התלהב.
ליאל נשאר לשחק עם הבלונים בזמן שאני הלכתי לחדר שלי ואמא אחריי
"שנאל. בשביל מה קנית את כל זה? מאיפה כל הכסף?" שאלה והביטה בי דרך המראה בזמן ששטפתי פנים
"יש לי. הוא מאושר? זה מה שחשוב" אמרתי
"איך היה במסיבה אתמול?" שאלה
"היה כיף, כל השכבה היתה שם" אמרתי בחיוך, אמא האמינה.
אני חושבת שהיא רק מאמינה בשביל לא לחשוב יותר מידי..
"היום אני לא לומדת, אז אני ייקח את ליאל מהגן וילך איתו לגן שעשועים, הבטחתי לו" אמרתי ואמא הנהנה בראשה.
אני חושבת שאמא שלי הכי סובלת..
היא רווקה כי אף אחד לא רוצה לצאת עם מישהי נשואה. היא לא נשואה, היא עגונה, אבל ברבנות היא נחשבת נשואה..
היא נראת חסרת חיים טיפה, היא נראת עייפה, אבל מאיפה לי לדעת אם אני רואה אותה רק למשך חצי שעה בכל יום…
היא כל היום עובדת ומפחדת ששוב יבוא איזה חוב שנצטרך לשלם.
היא לא כמו פעם……

החזרתי את ליאל מהגן וישר הלכנו לגן שעשועים, התיישבתי בנדנדה לידו והתנדנדנו, ניסינו הכי גבוה שאפשר.
בחיים לא שמעתי אותו צוחק ככה.. ליאל היחידי שמחזיק את המשפחה..
"את מי אני הכי אוהבת?" אמרתי לליאל בזמן שירדנו מהנדנדה והמשכנו למגלשה, הגן שעשועים היה ריקני.
"אותי! אני הכי מתוק" אמר באושר
"נכון" אמרתי ונישקתי את ידו הקטנה.
ליאל ישב בספסל וקניתי לו גלידה, הוא הילד הכי מצחיק בייקום. הוא היחידי שמלקק גלידה והיא נוזלת לו מהצד השני והוא מנסה להפסיק את זה ובסופו של דבר הוא נעשה דביק מהגלידה

הרמתי את ליאל על ידיי וחזרתי את הדרך הארוכה לבית כשליאל מספר לי שכולם ציירו לו ציורים יפים בגלל שיש לו יום הולדת.
"שנאל" שמעתי קול מוכר קורא לי, וכמובן שידעתי לצערי מי זה.
"אין היום פרחה?" אמרתי והמשכתי לבית בלי להסתכל על אביאל
"לא היום, אבל אם את מתעקשת אז טוב, פרחה" אמר והאיץ את הקצב שלו אליי
"מה אביאל. אני לא יכולה לדבר עכשיו כמו שאתה רואה" אמרתי והמשכתי ללכת לדירה שאני גרה בה.
"אז אני מחכה לך כאן, תרדי לכאן" אמר ונעמד מחוץ לבניין
"אין לך איזה בלונדינית לנשק עכשיו?" שאלתי ועליתי לדירה כשהתעלמתי ממנו
שמתי את ליאל בבית ובאתי לרדת וליאל רץ אליי ונתן לי נשיקה ארוכה ואמר "שנשן, היה לי כיף!" אמר בהתלהבות, זה גרם לי לאושר לא מוסבר בלב.
גרמתי לו להיות מאושר! אתם יודעים מה זה?! ירדתי למטה בחיוך והוא ירד ברגע שראיתו אותו -אביאל.
"על מה דיברת מקודם?" שאל אביאל והסתכל עליי, "כלום" אמרתי והסתכלתי על כל דבר אחר חוץ ממנו , מתי נהייתי קנאית?!
"טוב. אז איך היה בטיול?" שאל והתיישב על החומה ממולי, הסתכלתי עליו לשניה והבטתי בעיניים החומות והפשוטות האלה אבל יש בהם משהו ממכר. משהו שגורם לי לסמוך עליו, אבל למה?.
"לא יצאתי" אמרתי וקילפתי את הלק התורכיז מבין אצבעותיי.
יום שישי ממזמן לא מרגיש לי כמו יום שישי. אולי זה היום היחידי שבו אני נחה וזה מרגיש כמו חופש, אבל זה היום שבו כל המחשבות נמצאות בראשי.
אני בסך הכל לבושה בשורט ג'ינס בהיר משופשף עם חולצת טריקו רחבה בצבע שחור
יום שישי שמח.
"אה. זה בגלל מה שסיפרת לי?" שאל, מה הוא פותח את זה פה?! למה הוא בכלל פותח את זה.?
"לא. זה בגלל שכבר יצאתי לטיול עם הבית ספר הקודם שלי" אמרתי , שלא יחשוב שאני מסכנה, אני בכלל לא חשבתי על לצאת..
"אה, הבנתי" אמר והעביר את ידו בשיערו, שנגמור כבר עם החרטה הזאת..
"אז מה חדש?" שאל, הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד…
"אז אני ידבר.. אתמול חזרתי מהצבא וחיכיתי כבר לראות אותך, כי השארת לי משהו לא מוסבר כאן" אמר והניח את ידי על הלב שלו, ככה הוא אומר לכל אחת? כמו לבחורה ההיא שהתחרמנה עליו במכונית?
לא דיברתי. שתקתי. את האמת? גם הוא נשאיר לי משהו לא ברןר בלב, למה הוא משחק בי ככה?
הורדתי את ידי מעל ליבו ושילבתי את אצבעותי והשפלתי את ראשי לריצפה
"טוב, אני אקח את זה כהבנה שאת מתוסכלת, את רוצה לספר לי?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה ולא הבטתי בו. מה הוא רוצה.
"אוקי. אז.. מה את עושה היום?" שאל כשראה שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום
"לא יודעת" אמרתי, למי יש כוח לנסוע לראשון ולראות חברות כשאני כל יום שם עובדת..
אני יישאר בבית, הזמן היחידי עם המשפחה שנותרה לי..
אמא שלי היא בת יחידה ואין לי דודים, וסבתא שלי חיה לבד, כי סבא שלי נפטר. אז זה רק ארבעתנו בעולם..
"אני בכל אופן יוצא עם חברים, רוצה לצאת איתנו? הם באים לכאן ואת בטח לא מכירה כאן את כל האזורים" אמר, מה הוא עכשיו רוצה..
"גם ככה חברים שלך לא יתלהבו מהרעיון" חייכתי חיוך קטן,
הוא בטח מתקשר לחברים שלו ואומר 'אני מביא איתי מישהי' ואז כולם שואלים איך קוראים לי, ואביאל אומר שנאל, ואז כולם יגידו 'זורמת?' רגילה לזה…..
"למה לא יתלהבו? את איתי, מי שואל אותם בכלל" אמר ושיחק עם המצית בידו
לא עניתי והאיפון של אביאל צלצל, הוא הסתכל עליי וחיכיתי שהוא יענה, הוא ענה ונראה לי זאת היתה אמא שלו.
"טוב, אז תחליטי ותודיעי לי, יש לך את המספר שלי, שבת שלום" אמר ונתן לי נשיקה בלחי בלי רשות והלך.
עליתי לבית והתקלחתי ונכנסתי לחדר הקטן שלי ונשכבתי במיטה ונכנסתי לפייסבוק דרך המחשב נייד שאבא קנה לי אחרי שעיקלו לנו את הבית, הוא חשב שזה יפצה את הכל..וראיתי תמונות של חברות שלי מתוייגות במסיבות , מסיבות שאני נהגתי ללכת אליהן..

"שנשן, אפשר לישון איתך ביחד?" שמעתי את הקול של ליאל מאחורי הדלת הסגורה, "כן, בוא" אמרתי והדלת נפתחה והוא מיד קפץ על המיטה שלי ונשכב לידי, העברתי את התמונות והתבאסתי, התבאסתי שאני לא חלק מהמסיבות האלה.. התבאסתי שאני לא חלק מהבנות שמוקפות עכשיו בחברות..
"איפה את בתמונות?" שאל ליאל, מה אני יגיד לו? שלא יצאתי למסיבה? שהלכתי לעבוד במקום?
"לא רציתי להצטלם, אני מכוערת" צחקתי. אני לא חושבת שאני יפה..
"אבל את הכי יפה" אמר ליאל וחייך חיוך מתוק שחושף את שיניו החלביות והלבנות
ראיתי בקשת חברות בפייסבוק,
אביאל בן אבו, עוד מרוקאי שחש את עצמו…
לא אכפת לי שאני מרוקאית, לא רוצה את אביאל
התעלמתי מהבקשה וסגרתי את המחשב והבטתי בליאל שאכל את הסוכריה על מקל שקניתי לו
"ליאל, אתה רעב?" שאלתי הוא הנהן בראשו. קמתי מהמיטה והלכתי למטבח, הוצאתי את השניצליל מהמקפיא והתחלתי להכין, אני חולה על כל העניין של המטבח.
אמא ישנה בחדר שלה וזה הזמן שלי לפנק אותה על כל העול שהיא עוברת…

הערב הגיע וישבנו לאכול שניצלים וספגטי שהכנתי, סיימנו לאכול וישבתי בספה וראיתי לופים של המירוץ למליון, שמעתי דפיקה בדלת. מי מגיע לכאן?!
בחיים לא באו לכאן..
"אביאל?" אמרתי ללא הבנה כשראיתי אותו עומד בדלת,
"כן אני אשמח להיכנס, תודה" אמר ונכנס לבית בלי רשות וישב בספה.
ליאל ואמא שלי כבר ישנו, השעה 11 בלילה. ליאל ישן בחדר שלי אז ישבתי בסלון, ועכשיו ראיתי את אביאל. לצערי .
"לא לימדו אותך נימוסים?" אמר אביאל בעקיצה, כאילו יש לי כוח עכשיו אליו
"פספסתי את השיעור הזה" אמרתי ונשארתי לעמוד ליד הדלת
"עכשיו הכל מובן.. יאלה לכי תתלבשי , מה את עומדת שם כמו לולב" אמר
"אני לא יוצאת, אביאל תעזוב אותי" אמרתי ונשארתי לעמוד ליד הדלת
"אל תעצבני אותי שנאל" אמר אביאל ולא זז מהספה, חש שזה הבית שלו
"נראה לי שמישהו שכח את הנימוסים שלו" אמרתי ואספתי את שיערי לקוקו
"נראה לי שמישהי שכחה את המצחיק שלה, אני בא לטובתך שתצאי איתנו ועוד את ככה את מדברת?" התעצבן
"לא רוצה לצאת, לא רוצה להכיר את האנשים כאן" דיברתי כמו ילדה קטנה
"לא רוצה? סלמאת" אמר וקם אל כיוון הדלת, "מה חשבתי בכלל שבאתי לכאן , עכשיו אני מבין את כל הדברים שאומרים עלייך" אמר ויצא מהדלת
"אביאל!" קראתי לו והוא התעלם
"אביאל! מי אמר עליי? ומה אמרו עליי?" שאלתי וירדתי במדרגות אחריו, הוא הוציא סיגריה והתחיל לעשן בזמן שהלך לאוטו שלו
"אביאל! אולי תכבד אותי לפעמים?!" שאלתי, ושוב הוא התעלם
"מה לכבד מה! יש לי פי 7 יפות יותר ממך ופי מליון שוות ממך, זה שעשיתי לך טובה וקראתי לך לצאת איתי ואת מתנהגת כמו ילדה שעוד לא התבגרה ונשארה בת 4, אז זה לא נקרא לא להתחשב, סלמאת שנאל, אני ואת גמרנו" אמר ונכנס לאוטו ונסע.
האמת הכי גרועה ששמעתי בחיים. ובדרך הכי גרועה ששמעתי בחיים.
הביטחון העצמי שלי נמצא בריצפה, אפשר לגרד אותו מהריצפה. אז אחרי המילים שלו, הלך לי כל הביטחון העצמי.
תודה אביאל.
עוד אחד שנוסף לרשימה ששונא אותי….

עליתי לחדר ונכנסתי למיטה , התכסתי במצעים הקרירים והסתכלתי על ליאל שישן בשקט.
קברתי את ראשי בכרית ונתתי לדמעות לזלוג.
זה משהו דפוק בי. לא סתם כולם מתרחקים ממני..