נגד הטבע פרק 16

כשהתעוררתי שמעתי את פכפוך מים, ציפורים מצייצות ואת ליבו של פיטר פועם בהתרגשות.
קמתי וראיתי נוף שונה משציפיתי, חשבתי שאני אראה מפל ולנגד עיניי ראיתי את הים. אני לא חושבת שהלכתי לים מאז גיל 10 כשהתחלתי למלא את חיי בביולוגיה וכימיה וגנטיקה.
הייתי שוחה בבריכה כי שנאתי את החול בשיער ובכל חלק אחר אפשרי בגוף.
התיישבתי וחיפשתי את פיטר בעיניי. לא מצאתי.
"פיטר? איפה אתה?" קמתי והלכתי לכיוון המים. "ממש קרוב אלייך." הסתכלתי לצדדים וראיתי אותו מגיע מימין.
הוא הלך לאט, ונעמד מולי לבסוף. נושם עמוק.
"איך הגענו לפה? המכונית שלי התרסקה הרי…" אין עוד דרך שבה הוא יכול להביא אותי לפה, הים עצמו לא כל כך רחוק מהיער, רק 20 דקות הליכה.
פיטר הושיט את ידו ואחז בידי.
נבהלתי, מיהרתי להוציא את ידי מאחיזתו. אבל כלום לא קרה גם בשנייה הזאת שידו הייתה בידי.
"מה קורה פה? למה אנחנו לא אבק?" הוא אחז שוב בידי ושילבנו אצבעות ושום דבר לא קרה.
"המחלה כבר לא קיימת." הוא אמר והסתכל לתוך עיניי.
המחלה נעלמה. נפתרה כנראה. התיישרתי בבהלה והתחלתי לחשוב באמת מדוע מנסים להרוג אותי, לא בגלל העובדה שאני מחפשת את הפתרון אלא בגלל שכבר אין פתרון כי אין מחלה, מישהי מפחדת שאני אגלה שהמחלה כבר עברה מן העולם והמישהי הזאת ניסתה להרוג אותי כבר פעמיים והמישהי הזאת גם ניסתה למנוע ממני לעבוד במעבדת הזכוכית במשך השנה האחרונה.
זאת אימא שלי. היא מנסה להרוג אותי, מחשבותיי התחילו לסחרר את ראשי ולא יכולתי לשמור על סדר מחשבתי הגיוני ומסודר.
"אז למה אף אחד לא אמר לנו? אם אנחנו יכולים לגעת אחד בשני אז כנראה גם השאר יכולים, שנינו עברנו את גיל ה-20 אז כנראה כל מי שבן דורנו נרפא." המשכנו לאחוז ידיים, פיטר לקח גם את היד השנייה שלי ואחז בה.
הוא חייך ואני חייכתי חזרה, הוא הצליח להרגיע אותי תוך כמה שניות.
"הייתי בטוחה שיעבור נצח לפחות עד שאני אמצא פתרון, אבל הנצח הקדים." אני חושבת שהדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע הוא לחבק אותו ולא לעזוב, ועכשיו זה באמת אפשרי.
התקרבתי עוד ועוד ולבסוף הוא עטף אותי בזרועותיו וזה היה בדיוק כמו שציפיתי ואף יותר.
המגע, הריח שלו, החום. מה עוד יכולתי לבקש?
הוא חיבק אותי חזק ושם את ידו על הלחי שלי והרים את ראשי לכיוון שפתיו, הוא נשק לי ויכולתי להישבע שהיו זיקוקים באוויר, או לפחות כך זה הרגיש.
ניתקתי ממנו לשנייה וניסיתי לחשוב מה היה יכול להשתנות בזמן הזה ולמה אימא שלי מנסה לשמור את זה כסוד משאר העולם.
"את חושבת יותר מידי, תוכלי לעשות שינוי קטן לרגע ולהתמקד במה שיש לנו כאן עכשיו? זה מדהים אותי רק לחשוב על העובדה שאני פה איתך ואני יכול להחזיק לך את היד!" הוא החזיק את ידי וסובב אותי.
"את לא מבינה כמה זמן חשבתי על הרגע הזה שבו אני אוכל לגעת בך ולהחזיק אותך בין ידיי, ולנשק אותך." הוא הפסיק לדבר ונישק אותי שוב ושוב, לשונו מצאה את לשוני וידיו אחזו אותי חזק וקרוב יותר מפעם שעברה.
ידיו עברו על גבי וגרמו לי לרעוד מהתרגשות ולבסוף הן נחו על המותניים שלי, ידיי עברו לחבק את צווארו בעדינות. הרגשתי כיצד האנרגיה בגופי גועשת ולא יודעת איך לפרוץ החוצה. המשכנו להתנשק ולהעביר את ידינו על גופו של השני, ולבסוף ידעתי איך להוציא את האנרגיה החוצה בלי לעצור את כל מה שעובר עלינו עכשיו.
נתתי לאנרגיה לזרום והרגשתי כיצד היא הופכת לאיזשהו זרם שמרקד לו בחוץ ומרים כל דבר שנמצא בדרכו, פקחתי את עיניי לשנייה וראיתי את האבנים שעל החוף מעופפות להן באוויר. חייכתי.
התחלנו לקלף מעלינו את שכבות הבגדים השרופים וזה הרגיש בדיוק כמו בחלום לפני כמה שבועות.
חום הגוף עלה, פעימות הלב הפכו למהירות יותר והנשימות קצובות יותר.
את מחשבותיי נעלתי ולא נתתי להן להפריע לרגע הזה, אם אימא שלי תנסה להרוג אותי עכשיו אני צריכה לנצל את הזמן שנותר לי עם פיטר.
ירדנו לאט לאט לשבת על האבנים והן היו קשות אז הפכתי אותן לחול דקיק ונעים, נשכבנו על החול והתנשקנו.
לא יכולתי להרגיש יותר ברת מזל מזה, מי עוד תיזכה ככה להיפגש עם אהוב ליבה ולגעת בו? נזכרתי בכתבות ובקטעי סיפורים מהקלסר על השנה הראשונה של המחלה. כמה מכתבי אהבה שלא נענו, כמה שיחות וקטעי יומן נשארו ללא שוני כי המחלה לא עברה? כמה לבבות נשברו והותירו מקו ריק בחזה? הרגשתי שאני מגשימה את חלומותיהם של אותם גברים ונשים ביחד שלא זכו יותר לגעת אחת בשני. ריפאתי את לבבותיהם השבורים בנשיקה אחת ויחידה עם פיטר.
בוודאי כך זה מרגיש כשיש אהבת אמת, כשיש לך עם מי לחלוק את הנצח.
אני יודעת שעכשיו בזמנים המודרניים שלנו אנחנו כן מוצאות את בחיר ליבנו אבל אני לא תמיד רואה את זה בעיניהן של הרבה נשים שחיות עם נשים אחרות לאורך זמן, זה תמיד נראה לי מלאכותי כמעט.
עכשיו הגשמתי את הדבר האמיתי.
פיטר עבר לנשק את צווארי והרגשתי כיצד אני בוערת מבפנים, מתפלת תחת מגעו וחושקת בעוד.
הוא הרגיש אותו הדבר, הרגשתי את זה במגעו – הליטופים הפכו לתפיסות חלקים מגופי קצת באגרסיביות אבל זה רק ריגש אותי יותר וכנראה גם אותו.
לא מנעתי ממנו דבר, לא רציתי לעצור, רציתי להגיע לאותה רמת ריגוש שהייתה בחלום ואפילו יותר מזה.\
פתחנו עיניים לשנייה אחת והרגשתי את האש בוערת בתוכי, ולרגע פשוט התחבקנו, האש המשיכה לבעור אבל הייתי צריכה לתת לה להירגע.
"את רוצה לנוח?" פיטר לחש באוזני.
"כן, אני רוצה לרגע לנשום כמו בן אדם." הוא גיחך ואחז בי חזק יותר.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה הגיונית לחלוטין, ואפילו לי אין מושג מה לעשות.
"אימא שלי מנסה להתנקש בי, בך היא לא יכולה לפגוע כל עוד אתה רחוק כי היאלא יכולה לשלוח את הכוחות שלה מחוץ לגבולות התחום הנייטרלי, יש את החומה האלקטרומגנטית שמפרידה בין חוטי המחשבה שלנו, ואם מישהו ינסה לעבור אותה נגרם כאב ורוב האנשים מתמוטטים ומתים."
"כן, אני מצליח לצאת כי יש לי את הכרטיס של אבא אבל לשאר הגברים הכרטיס הזה הוא פריבילגיה."
"אז היא לא תצליח לתפוס אותך, זה טוב. אני לא יכולה לחזור הביתה. אני אלך לישון אצל ג'ין וקלרה, ואני צריכה לחזור למעבדה ולעבוד על הנוסחה שתצליח להסיר את המחלה לחלוטין. הפתרון כבר נמצא בעבר ואני אוכל למצוא אותו שוב, אני רק צריכה כמה מסמכים ממעבדת הזכוכית ואני אצליח למצוא את זה."
"אבל אם תחזרי לשם את לא תיתפסי? את הרי עוברת דרך דלתות עם קודים מיוחדים וכל השטויות האלה, איך תצליחי לעבור בלי שאימא שלך תדע שאת שם?" נקודה חשובה לעבוד עליה, אני אצטרך למצוא דרך שקטה להיכנס לשם אחרת באמת ייתפסו אותי.

מכיוון שלא היה לי רכב, נאלצתי ללכת לכיוון המעבורת התת ימית ברגל. זה לקח כמעט שעה מהחוף אבל זה היה שווה את זה, נזכרתי ברגעים שהיו לי עם פיטר והרגשתי כיצד הגוף שלי רוטט כשאני רק חושבת עליו.
היה לי קר, הבגדים השרופים נשארו על החוף ולבשתי רק חולצה קצרה וג'ינס, למרות שאביב רעדתי תחת החולצה.
הגעתי למעבורת ונסעתי ללונדון, מלונדון נסעתי לג'ין, היא היחידה שיכולתי לבטוח בה.
בדרכי לביתה הגעתי למסקנה שאני צריכה תכנית, איך אני אמורה לחשוף את העובדה שהמחלה עברה מהעולם הזה? אני צריכה ראיות לכך שאימא שלי הסתירה מהעולם שהיא עברה, אני חייבת ראיות לפני שאני יוצאת נגדה.
הרעיון היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא לפרוץ למשרד שלה.
זה אומר לעבור דרך כל כוחות הביטחון במשרד ראש הממשלה, היא הרי הסגנית שלה.
הצוות שהיא שלחה לקראתי לא נראה שהוא רשום איפשהו אחרי הכול זה היה צוות חיסול ועברו כמעט 100 שנים בלי אלימות ובלי צבאות שהוקמו בצד שלנו לכן אני לא חושבת שהיא רשמה איפשהו "צוות חיסול" כי זה עובר על חוקיי המדינה שקבעו ששום כוח מזויין לא יקום בעולמות הנשיים.
אז המעקב היחיד שיהיה הוא המעקב שלה כי כל העבודה הזאת היא לא חוקית, אז היא לא תשים אותה בקבצים שלה, אולי רק דרך קבצים ממוגנים תחת מיליוני חומות אש ווירוסים חוסמים.
את העבודה הזאת אני אשאיר לג'ין, היא הגאון מחשבים שפרץ לקליאו והצליחה לגרום לה לעבוד בלי פקודות מהמחשב העליון פרעה.
את העבודה של לפרוץ למשרד של אימא אני אצטרך להשאיר לעצמי, אני צריכה למצוא כרטיסי כניסה אחרים ולא להשתמש בשלי.
מייגן! טוב שיש אחויות בעולם הזה, היא אולי לא הכי דומה לי והיא בהירה ממני בשיער ובעיניים ונמוכה ממני, אבל עם קצת תוספות ואיפור אני בטוחה שאני אוכל להיראות כמוה. לפחות אני יודעת להתנהג כמוה, היא כלבה מתנשאת שרודפת אחרי הזנב של אימא ואוכלת את כל פירורי הלחם שהיא משאירה מאחוריה.
הגעתי לבית של ג'ין והן קיבלו אותי בשמחה.
סיפרתי להן מה קרה עם הצוות חיסול, לא חסכתי מאוזניהן פרטים על הזוועות שביצעתי ואיך הן נפגעו או פגעו בי. הותרתי מחוץ לסיפור את פיטר ולא אמרתי מילה לגבי העובדה שהמחלה עברה.
"לפחות את בסדר עכשיו, כל זה מאחורייך." ג'ין אמרה וחייכה בעדינות.
הסברתי לה את החלק שלה בתכנית והיא מיד קפצה לעבודה, קלרה ישבה בצד ולא הייתה חייכנית במיוחד.
קלרה אמרה שיש לה בגדים שיתאימו לי מכיוון ששלי הרוסים ולהסתובב ככה ברחובות יכול לגרום לסצנה.
היא הניחה כמה חולצות לבחירה וכמה מכנסיים ועוד עליוניות שלא יהיה לי קר לחלוטין.
"קלרה, אני יכולה לשאול למה את אנטי כלפי?" היא התכווצה למשמע מילותיי.
"אני אנטי העבודה שלכן, יש דברים שנועדו להישאר כפי שהם ואתן מנסות לשנות משהו שלא שונה כבר שנים! אני לא מבינה מה הקטע הזה, אני לא רוצה לראות את ג'ין נפגעת." היא שילבה את ידיה ויצאה מהחדר.
"תבטחי בי, אני לא אתן ששום דבר יפגע בג'ין." היא אמרה "אני עדיין לא אוהבת את הרעיון הזה."
עדיין לא אמרתי מילה בכלל על העובדה שהמחלה נעלמה.
נכנסתי למקלחת וקילפתי מעליי את הבגדים השרופים, חשבתי על פיטר ועל העובדה שעוד קצת ואני אשיג את המטרה למענה ביליתי את כל חיי בביתי ספר וחוגים למדע.
יום אחד אני אוכל לעבור את חומות ההפרדה ואפגש איתו בלי כל הסודיות הזאת ובלי כל השקרים הכרוכים בזה.
האם זה לא יהיה נפלא?
יצאתי מהמקלחת וג'ין אמרה שאין שום רישומים על העבודה של הצוות חיסול, יש רק אזכור לקנייה של שטח מחוץ לעיר לאימונים מתקדמים של בנות המחוננות בכוחותיהן.
"זה המקום כנראה שממנו יצא הצוות חיסול, כל האתר הזה רשום בתור בית הספר לאימונים מתקדמים, הרבה פעילות מוחית וטלפתית וכנראה במסווה גם הגנה עצמית וחיסול אויבים." אמרה ג'ין, ולחצה על כמה כפתורים נוספים. "לא היה כל כך קשה להיכנס למחשב של אימא שלך, המזכירה האנדרואידית שלה גם שומרת על כל השיחות ויש כמה שיחות שקשורות אלייך. רוצה לשמוע?" הנהנתי, קלרה התיישבה לצידי ונתנה לי כוס תה ירוק.
"מיס גרין לא מצאתי את עקבותיה של אנה, קווי התקשורת עם היחידה לא עובדים וגם קווי המחשבה שלהן אינם מגיבים להודעות. המיקום האחרון שלהן היה ביער בין הגבולות, התקשורת הלוויינית קלטה את תנועת הזמן האחרון ונראה שהייתה שריפה לכמה דקות ואז היא נעלמה. רק שבע מהבנות ששלחת חיות וגם הן במצב אנוש. כל השאר מתות. תרצי שאני אשלח לשם צוות ניקיון?" זאת הייתה המזכירה.
"תפתחי את הלווין ותראי לי איך הבנות נרצחו, אחת אחרי השנייה ומי היה שם לעזאזל." זאת הייתה אימא.
"גברתי, אני לא יכולה לקרב את התמונה. משהו חוסם אותה. אני יכולה לראות רק את המקום מלמעלה. המחשב מראה שזו לא התערבות טכנולוגית, זה כוח אנושי." עוד פעם המזכירה.
"חסמתי את הלוויינים? וואו זה משהו שלא ציפיתי אליו." אמרתי ואפילו קצת נרתעתי מבפנים, רצחתי חמש בנות והשארתי עוד שבע במצב אנוש, שאני לא אצליח לחסום גם רשת תקשורתית ולוויינים?
"אנה, אימא שלך חיפשה גם את המיקום של קליאו, היא מצאה סימן קלוש באזור שלנו, אנחנו חייבות להעביר את המעבדה מיד! אחרת היא תשלח לשם עוד צוות חיסול שיהרוס את כל מה שמצאנו עד עכשיו." היא סגרה את צג המחשב, קמה ואחריה גם אני.
קלרה חיבקה את ג'ין ותקעה בי מבט נוזף וכועס ונתנה לנו לצאת לדרכנו.
נכנסו לרוקפילד שלה ויצאנו לכיוון אזור הפרברים הסגור.
"את באמת חושבת שנמצא פתרון אנה? אחרי כל כך הרבה שנים של לא מצאו אחד? מה עושה אותנו יותר מיוחדות ממאות מדעניות ומדענים שכבר עשו את מה שאנחנו עשינו?" שאלת המאה.
החלטתי שאני אגיד לה שהמחלה עברה.
"ג'ין, אנחנו מיוחדות כי אנחנו יודעות דבר אחד שהמדעניות לפנינו לא ידעו – המחלה עברה. אינטאקטיליס כבר לא קיימת." חיכיתי לתגובתה וכל מה שקיבלתי הוא שתיקה.
היה לה קשה לעכל את הדברים.
"איך את יודעת את זה?" היא שאלה בקול רועד.
"היום אחרי הקרב, פיטר גילה את זה. הוא תפס אותי אחרי שירו בי כדור, הוא נגע בי ולא קרה כלום." ג'ין המשיכה בשתיקה שלה.
"זאת הייתה רק פעם אחת שהוא נגע בך יכול להיות שזה לא השפיע!" כמו כל בן אדם נורמלי, פתאום לבשר דבר כזה אחרי שהתרגלת למשהו, זה קשה. כמו להגיד שהכלב שלך? זה שהיה איתך מגיל אפס? הוא נפטר. ממש ככה.
"אחרי זה היו עוד כמה פעמים וחיבוקים, ונשיקות…אני די בטוחה שהמחלה עברה לחלוטין."
היא עצרה את המכונית.
"עד כמה את בטוחה?" היא לחשה.
"יותר ממאה אחוזים."
"שיט."