יומני היקר – פרק 17

יומני היקר – פרק 17

*נקודת מבט – ג'ני*

במהלך השיעור לא באמת עשינו משהו חשוב. אני המשכתי לשרבט ושון המשיך להסתכל עליי. רציתי לומר לו משהו, שיפסיק, כי זה מתחיל להטריד אותי, אבל לא מצאתי את המילים.
התחלתי לכתוב על הדף 'תפסיק להסתכל' והפניתי אותו לשון. כשהוא ראה מה שכתוב לחיו קיבלו גוון ורדרד והוא הביט קדימה. 
אני אוהבת ששון מסמיק, זה הופך אותו לחמוד יותר לדעתי.
לאחר 50 דקות מייגעות השיעור נגמר ויצאנו במהירות מהכיתה, לא מוכנים לקבל שיעורי בית מהמורה.
"לפחות זה נגמר" שמעתי את קולו של שון מאחוריי. 
"שון, ביקשתי כבר עשרים אלף פעם, תפסיק להתגנב מאחוריי, זה מפחיד אותי" אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"וזו בדיוק הסיבה למה אני ממשיך" אמר וחייך. 
"אתה נורא מצחיק" אמרתי והתקדמתי במהירות לכיוון השיעור הבא. ספורט. 
אם אתם שואלים אותי, צריך להעיף את שיעורי הספורט לאלף עזאזל. 
חבל שלא שואלים אותי.
אחרי חמישה סיבובים סביב בית הספר, חמישים כפיפות בטן ועשר דקות של מחניים השיעור נגמר והתקדמנו, אני ושון, לכיוון הקפיטריה.  
"פעם ראשונה שאנחנו אוכלים יחד בבית הספר" אמרתי והנחתי את המגש שלי על השולחן.
"הגיע הזמן באמת" אמר שון והניח את המגש ליד שלי. 
"זה כל מה שאת לוקחת?" שאל מופתע והסתכל על המגש הכמעט ריק שלי.
"כן, אני לא מתה על אוכל של בית הספר" אמרתי והתיישבתי.
"בדרך כלל, הייתי מסכים איתך אבל האוכל של יום שלישי הוא באופן מוזר נורא… אכיל" אמר והתחיל לאכול את מה שהיה מונח על צלחתו.
"בתאבון" אמרתי קלות והבטתי קדימה, על קבוצת בנות שבחנה כל מה שאני ושון עשינו. לפעמים אני חושבת ששון מפורסם עם כל המבטים שבנות מביאות לו, אני לא מבינה למה צריך לבהות בבנאדם במשך עשרים דקות בזמן שהוא אוכל, אין לכם חיים? 
"ג'ני?" שמעתי את קולו של שון לפתע.
"כן?" שאלתי והפניתי את ראשי אליו.
"אני בטוח שאם לא תסתכלי זה יעצבן אותן יותר" אמר, כאילו יודע על מי הסתכלתי ומה חשבתי.
"איך….?" שאלתי מבולבלת.
"אני מכיר את ההתנהגות שלך" אמר בפשטות, כאילו זה דבר שברור מאליו. 
"נגיד" אמרתי והורדתי את ראשי לכיוון הסלט שהונח מולי. 
"את רוצה שאבוא איתך היום לתקן את השעון?" שאל אחרי כמה שניות של שקט. 
"קראתי את הפתק שהשארת לאימא שלך" אמר כשראה את הפרצוף המוזר שהיה על פני. 
"אהה, אוקי, עכשיו זה מובן, אני מצטערת אבל כבר קבעתי עם קלואי" אמרתי בטון מצטער. רציתי ששון יבוא איתי אבל קלואי לחצה עלי ואמרה ש-'כבר מלא זמן לא בילינו יחד ואני מרגישה שאני מאבדת את החברה הכי טובה שלי.'
"לא נורא, יהיו פעמים אחרות" אמר וחייך אליי את החיוך המדהים שלו. 
"אבל אנחנו עדיין נפגשים בפארק, נכון?" שאל לפתע.
"ברור" אמרתי וחייכתי אליו.

המשך היום עבר בצורה מדהימה, ביחד עם שון. בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירים אחד את השנייה היינו ככה. זה דווקא דיי נחמד להסתובב עם שון כשהוא לא מריץ אותך עיר שלמה, פעמיים, ברגל. 
בסוף היום עמדתי ליד השער, מחכה לקלואי שתבוא ונלך לקניון בשביל לתקן את השעון. אין לי זמן אני צריכה לחזור הביתה עד 4 ולהתארגן לדייט עם שון. זאת אומרת לא דייט, אלא פגישה, או מפגש חברי, או איך ששון לא רוצה שאני אקרא לזה.
"מחכה כבר הרבה זמן?" שמעתי לפתע את קולה המוכר של קלואי, מאחוריי.
"לא, בדיוק הגעתי" שיקרתי, אני מחכה פה כבר קרוב לעשר דקות.
"יאללה, בואי נלך" אמרה ומשכה את ידי לכיוון הקניון.
אחרי שעה מייגעת השעון שלי תוקן והייתי בדרך חזרה הביתה, ביחד עם קלואי.
"אני ממש מצטערת שאני עוזבת אותך ככה, אבל אני קבעתי היום משהו. אני אפצה אותך. מבטיחה" אמרתי כשעמדנו ליד ביתי.
"אני סומכת עלייך" אמרה וחיבקה אותי בקצרה. רצתי מהר לכיוון הבית ועליתי בזריזות לחדרי. יש לי רק ארבעים דקות עד שאני צריכה להיות בפארק ואין סיכוי שאני אהיה שם בזמן.
התחלתי לבחור בגדים במהירות מטורפת, לא מסתכלת אפילו מה אני לוקחת ונכנסתי במהירות למקלחת. כשיצאתי היו לי עוד 20 דקות מה שגרם לי להיכנס ללחץ גדול יותר.
בתוך 10 דקות סיימתי להתארגן ועמדתי בדלת, מוכנה לצאת לכיוון הפארק.
"אמא, אני הולכת לפארק, אני אחזור מאוחר יותר" צעקתי לפני שטרקתי את הדלת והתחלתי לרוץ לכיוון הפארק.

*נקודת מבט, שון*
ג'ני אמרה שהיא לא צריכה שאבוא איתה לתקן את השעון כי היא קבעה כבר עם קלואי. 
מצד אחד הייתי דיי עצוב מזה שלא אוכל להיות איתה עוד זמן, אבל מצד שני כיבדתי את רצונה והנחתי לה לנפשה.
החלטתי לא לחזור הביתה וללכת ישר לפארק. אומנם היו לי עוד שעתיים עד שג'ני תגיע אבל העדפתי להיות פה ולא בבית.
-כעבור שעתיים וחצי-
ג'ני מאחרת כבר בחצי שעה, אני לא יודע למה אבל אני מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר.
החלטתי לא ללכת הביתה, למקרה שהיא נתקעה בקניון עם קלואי ותגיע עוד מעט. 
"היא תגיע עוד מעט" אמרתי לעצמי שוב ושוב, מחכה לראות את פניה של ג'ני באופק.

-כעבור עוד חצי שעה-
ג'ני מאחרת כבר בשעה שלמה, ואני לא יודע אם ללכת או להישאר.
התחלתי להסתובב בפארק, אולי היא הגיעה למקום אחר ופספסה אותי. אולי. 
אחרי סיבוב מקיף בפארק ובו לא מצאתי את ג'ני התחלתי להתייאש, התיישבתי על ספסל בכניסה לפארק, למקרה שאם ג'ני תבוא אוכל לראות אותה.

-כעבור עוד חצי שעה-
ג'ני מאחרת כבר בשעה וחצי וזה מתחיל לעצבן אותי. היא לא התקשרה, לא הודיעה ולא אמרה כלום. 
היא פשוט החליטה להבריז לי בלי לומר כלום. 
אולי זה בכלל היה התכנון שלה מההתחלה? 
אולי היא בכלל יושבת עכשיו עם קלואי בבית וצוחקת על הפתטיות שלי?
אולי היא בכלל בדייט עם מייק! 
המחשבות החלו להגיע וככול שהגיעו יותר התעצבנתי יותר. ג'ני הבריזה לי.
התחלתי ללכת לכיוון היציאה מהפארק כשלפתע הטלפון שלי צלצל.
"הלו?" שאלתי עצבני.
"היי שון זו ג'ולי" שמעתי את קולה של ג'ולי מבעד לטלפון והיה ניתן לשמוע שהיא… בכתה?
"היי ג'ולי, מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי בדאגה. 
"לא." אמרה ולקחה נשימה עמוקה.
"שון, ג'ני בבית חולים. היא עברה תאונה" קולה של ג'ולי אמר.