201
~ חשוב מאוד אחרי שאתם גומרים לקרוא תרדו ותקראו את הרציתי להוסיף זה חשוב מאווווד ~
-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-
בחיים שלכם אל תתקרבו למגלשה השחורה מספר 201 …
הכול התחיל באירוע הפתיחה של המרכז של המחוננים , איפה שאני וחברות שלי לומדות מכיתה ג׳ …
הגעתי לשם עם המשפחה שלי , אימא , אחי הגדול בן ה 13 ואחי הקטן בן ה 5 וחצי עוד מעט 6 , וגם אבא שלי היה שם אך נדמה לי כאילו אני הייתי היחידה שיכלה לראותו .
לאחר שנכנסנו בשער כסוף וחלוד מעט עליו שמר איש במדי צבא , ראיתי מחצבה עצומה בעומק של מאתיים כמטרים לפחות וברוחב של בערך חמישים מטרים , מחולקת לשלבים רבים ביותר ועל כל אחד מהם צומח דשא ירקרק ובהיר , נחמד ואטרקטיבי . בתחתית המחצבה אלפי ילדים קטנים מתגלגלים על הדשא הנעים והוריהם יושבים על מחצלות צבעוניות ומדברים ביניהם . אנשים רבים הסתובבו בכל מקום דיברו זה עם זה , מורי ותלמידי המרכז מכל הגילאים , כיתות ג׳ עד ט׳ ומולי נגלו כניסות פלסטיק רבות תקועות בדשא קרובות לאנשים המצטופפים במקום הדל שיש להם , ושלושה שלטים עשויים עץ טרי .
השלט הראשון , שחור כפחם היה יותר קרוב אליי מאשר השניים האחרים , שהבדילו בים שני הטורים של הכניסות השחורות , ועליו היה כתוב " שלא תעזו להתקרב למגלשה האחרונה … אף אחד לא יוצא משם חי " ומיד נלחצתי חשבתי לעצמי בראש " מה זה המקום הזה אני ממש מפחדת , מה זה ' אף אחד לא יוצא משם חי ' ???? " אבל אני היחידה ששמעה את זה והמשכתי ללכת ביחד עם המשפחה שלי לעבר שני השלטים האחרים .
בשלט הימני החום בוהק היה כתוב בשחור " 1 – 100 " בשמאלי שהיה צבוע באותו צבע היה כתוב " 2 – 201 ( פה תדמיינו סימן של כזה שלד עם עצמות כי אני לא יכולה לכתוב את זה – הערת הכותבת ) " ואחי הגדול שמו עמרי ( לא שמו האמתי – הערת הכותבת ) לחש לי באוזן " הדר למה באנו לפה המקום הזה מלחיץ אותי בואי נלך הביתה … " ואז הסתובבתי אחורה כדי לראות את אימא שלי כי לא מצאתי אותה וראיתי אותה מדברת עם איש כזה קירח בגדים רגילים של קיץ אבל כשהוא הסתובב אליי , כאילו הוא הרגיש שבהיתי בו , המקום של הניבים בפה שלו היה חסר ולא היה שם כלום ובמקום של השתי שיניים הקדמיות מה שנקרא " שיני ארנב " של הבנאדם היה לו ניבים ענקיים וחדים באורך חצי מטר לבנים כמו פנינה ואני התאפקתי לא לצרוח בכל המקום זה היה מפחיד באמת …
אחי הקטן אשר אחזתי לו בזרועו הזעירה העיף מבטים לחוצים לכל עבר וכך גם אני ועמרי ולא ידענו מה לעשות … רצנו אל מחוץ לשערים אל עבר המחצבה ולשנייה ספורה ראינו את כל הילדים מתגלגלים בדשא ואת ההורים מדברים ולשנייה שאחרי זה הם כולם הפכו לערמות אפר קטנות ושחורות כמו הלילה שהתפזרו בכל מקום שבו הייתה נפש חיה , רצנו בחזרה אל השערים וגם כל האנשים באזור הכניסות השחורות הפכו כליל לאבק ממוזער שפירוריו כגרגרי החול על שפת הים , כעת נשארנו רק אני ושני אחיי המבוהלים שלושתנו וחסרי כל עצה טובה אחד לרעהו .
לפתע , שניות לאחר שהרגעתי את שני הבנים , כיפה שחורה כאפר המפוזר בכל מקום כיסתה את האזור ואת כל הכניסות השחורות עד האחרונה שבהם , ונורת נאון האירה כל אחת המכניסות המצמררות שכוסו על ידי הכיפה .
התחלתי לרעוד .
הרגשתי גם את ידה של אחי הקטן אלון ( גם השם הזה לא אמתי – הערת הכותבת ) רוטטת בכף ידי המזיעה ברוב לחץ .
ברגע כל פנסי הנאון נכבו ורק אחד נשאר דלוק . הפנס שהאיר את הכניסה האחרונה בטור השני .
כניסה 201 .
מיד רצנו הרחק לשם , בערך מאתיים מטרים מהמקום שבו עמדנו קודם , עדיין פוחדים , עדיין לא יודעים מה לעשות לפני שגם לנו יקרה משהו לא בר שינוי .
כניסה מספר 201 , הנוראה מכולם כנראה .
על הכניסה הזו , שרק עכשיו התבררה לנו כמגלשה בדיור כמו כל הכניסות האחרות חסרות האור , היה בצד קודן ( כזה שעושים עליו קוד – הערת הכותבת ) , כפתור אדום גדול ושלט עם מספר המגלשה מעליה , נוטה מעט ימינה .
לא ממש הייתי בטוחה אם כדאי לי ללחוץ …
כדאי ?
או שלא … ?
תגובות (0)