שוויצר

ידעתי שלאנשים מסביב לא כול כך מוזר לראות נערה צעירה (ככה קראו לי הסבתות שישבו בספסל ממול הבית שלי) מסתובבת עם שלוש שקיות של בקבוקי פלסטיק, אלא יותר מוזר להם שאני עם אוזניות שכתוב עליהם: "איי לייק איקמפ", בהתחשב בעובדה שהם לא יודעים מה זה. אבל עוד יותר היה להם מוזר זה שאני בכללי יוצאת החוצה, כשהמעלות הן בין 50-59 בשבילם, ובשביל כול מד טמפרוטה שפוי בסביבות ה27-35. השמש יקדה מעליי, שולחת את קרנייה אל בין מרפקיי וברכיי, גורמת לי לדלג עכי זה מדגדג. האנדים מסביב רצים, או לפחות הולכים מהר בכדי להגיע הביתה, אל המזגן הקדוש ואל אלת הקור- הגלידה. אבל אני דילגתי די לאט. שלוש השקיות הכבידו עליי קצת, וכך גם האוזניות שהיו מושא ללעג וצחוק לאותם ילדים שחזרו בדיוק מ.. בתכל'ס, באמת שאין לי מושג מאיפה, ואני גם אל רוצה לדעת.
הדבר היחיד שידעתי זה שחם לי.
התחלתי לעלות את העלייה, שבקצה- אותו מיכל בקבוקי פלסטיק שבשילו אני הולכת כבר כמעט רחוב שלם של 81 בתים. הרגליים שלי כבר צורבות מרוב מאמץ. והמוסיקה ברוסית ששואגת באוזניי כי שמתי אותה על פול ווליום כי אל אכפת לי שכול שאר הרחוב דוברי רוסית והם יצחקו עליי עד סוף החיים: "בעיינים עצומות את לא תתפסי אותי!" ועוד כול מיני דברים בסגנון תחת הטייטל של השיר: "אהבה זו כימיה". הגעתי אל המיכל כשכולי רטובה "כמו צוציק", כך אימא שלי נהגה לאמר ואני דם בדרך לדבר ככה. נעמדתי בתנוחת "און גארד" אל מול המיכל המתכתי, שבכול פרח שצוייר עליו היה חור שדרכו הייתי צריכה לזרוק את הבקבוקים המרשרשים. "נקמה חתיכת מיכל שהעבירו אותו רחוק" מלמלתי "נקמה!" השאגה הזו נמלךטה מפי, ובמהירות עצומה התחלתי להוציא בקבוקים מהשקיות ולזרוק לכיוון החורים, כמובן שרק רבע נכנסו פנימה- והשאר פשוט עפו באוויר ונחתו על מכוניות _(בקבוק כולה עדיין לא גמור נחת על גג של מכונית נוזעת, והקולה נשפכה עלייה… יופס!). כול בקבוק אחרון בשקית זרקתי יחד עם השקיתת פנימה.
ברגע שגיליתי שאין לי יותר מה לזרוק, חיוך חזר על פניי ודילגגתי במורד הירידה, מעבירה שיר למשהו ]חות נחמד, כמו השיר "לוסי" של סקילט. או שיר אחר של בקילט שלחצתי עליו מרוב שמחה.
אני חוצה את הכביש לאזור המוצל יותר, ממלמלת את מילות עד שאני שומעת חריקת גלגלי אופניים על הכביש. אני מוציאה את אחת האוזניות הלבנות ומסתכלת. זה טל. הוא נוזע במהירות אדירה מולי, בעוד כובע המונסטר שלו נוחת על הכביש. הוא בולם, עושה סיבוב רק על הגלגל האחורי של האופניים ונוחת. אוסף את הכובע. ואני מרגישה מטושת שרציתי לחשוב לקום ולאסוף אותו. אני מגחכת. החיוך שלו ענק, ומצחו מזיע ואדמדם. הוא צועק "היי!" ואני משיבה לו בהיי צוחק.
"מה קורה?" אני שואלת. אבל הוא מסתובב ונוטסע לכיוון ממנו באתי. אל המיכל המתץכתי של הבקבוקים. אני הולכת בניחותא, מגחכך. עד שאני רואה את אחד השכנים שלי. מקים החברוה של בריוני הרחוב שלי. הולך ככה. אני מרכינה את ראשי ומעבירה לשיר קצת כבד יותר. שהוא לא יעיז לצחוק עליי, שוב. לא משנה כמה זכות יש לו. כן, כמובן. גיא.
אני שומעת שריקה רמה ליד אוזניי. טל חולף כמעט מעליי עם האופניים שלו כובוע נוחת בתוך ידי. הוא מכטע דורס אותי. ואני, מופתעת. זורקת לעבר האופניים הסתומים שלו את הכובע, בעודי מעבירה שוב שיר. \"היי טל! בדיוק חיפשתי אותך!" גלגלי האופנמיים חורקים שוב, הפעם על המדרכה. אני עוברת את שני הבנים בהליכה מהירה, מגחכת. שהניהם. ביחד. מול הרפצוף שלי. זה חייב להיות היום הכי נוא בחיי. דה פאק. באמת!?! באמת?! למה ביחד?! למה לא לחוד?!
בטח טל עדיין מאמין שאני דלוקה עליו ובגלל זה הוא מחייך. וגיא סתם מפחיד אותי. שניהם תמיד מעבירים בי את אותה הצמרמורת שגורמת לי להתנהג כמו מטו מטומטמת וכמובן להזיע יותר.
החיוך עולה חזרה על פניי כשהשיר "וולנטינה" של גירואי מצלצל באוזניי. אני הולכת קצת לאט יותר, אבל עידין בטמפ קצת מהיר יותר מלפני כן. אני שומעת שוב. כן, שןב את אותם האופניים. הם חולפים על פניי. אני מגבירה את הקצב, מפחד שהוא יגיע לבניין שלנו עוד לפני, אבל לא. הוא עושה סיבוב בכיכר ועולה על המדרכה. לאט יותר. צמא למים ואדום הוא חולף על פניי. אני פוצחת ברציה, שתיי אוזניותיי נופלת ממני ונגררות על האדמה. טל מספיק לעשות עוד סיבוב מסביב לכיכר, ווא מגיע לפניי אל הלובי של הבית.
"ניצחתי אותך!" הוא אומר, צועק. אני חולפת על פני אופניו, פותח את דלתות הזכוכית בומהירות לוחצת על הכפתור של המעלית. "לא, אני ניצחתי" אני מגחכת.
הנוא יורד מאופניו ומשעין אותם על הקיר שלידי. נושם ומתנשף. אני מביטה בבעטה באופניו הירוקיפ והיפים. ובהוא מביט בהם בגאווה
המילה היחידה שמהדהדת בראשי זה "שוויצר". והפחד מהאופניים גורם למחשבות במוחי להתערבל ולהפוך לענן מעצבן ומעורפל.
מבטו השואל של טל מעיר אותי.\
אני מתחילה הסביר את עצמי: "אני.. פשוט.. אה… אף פעם לא הצלחתי לרכוב על…" אני בולעת את רוקי "על…" אני בוחרת את מילוןתי בזהירות "ה.. הדבר הזה". התכוונתי להגיד מפלצת.
"באמת?" הוא שואל. מביט בהם ומניד בכתיפיו.
"כן, תמיד פחדתי ליפול" למה אני חייבת לו שמא ומתן?!
"לא יודע, לי זה קל" הוא מרים אותם, רואה שהמעלית ממתקרבת אל קומת הכניסה. אני מהנהנת. עדיין מפוחדת. עידין מביטה ברגליו של השוויצר. אבל רנאה שהוא מרגיש קצת חרטה על כול הסיבובים המהירים שעשה והעניים עם הכובע, מבין שאני אף פעם לא אוכל להיגיע איתו לאותו הקצב.
"אז… מאיפה אתה חוזר?" אני שואלת.
"הא, רק הלכתי לקנות לחם" הוא מחייך "רק" אני ממלמלת. הוא מוציא את השקית מתיק הגב השחור שלו, אני מביטה אל תהיק ורואה בקבוק לבןבן וארוך מציץ מישם. הוא סוגר את הריצרץ במהירות.
המעלית מגיעה. אני מנידה בראשי ונכנסת. אני לוחצת על "פתח דלת" כדי שיוכל להכינס ונצמדת אל המראה האחורית. האופניים לא נכנסים. אני מרגישה חסרת אונים.
"אה.." אחיזתו מתורפפת "את יכולה בבקשה לזוז לפה? " הוא מתכוון אל הפינה שמולי. שרוחה מהקיר אליו אני יכולה להיצמד. אוף. אני ממלמלת כן כן שכזה. הוא נכנס במלמול תודה קטנה. אני לוחצת על הקומות של שנינו ומחכה. חם לי. ואני שמחקת באוזניות שלי.
"יאללה ביי" הוא יוצא. אני מהנהנת: "בהצלחה!" אני אומר לו. הוא מחייך אליי ודופק על דלת הדירה שלו. רגע לפני שהדלת של המעלית נסגרת בקרקוש אני שומעת אותו צועק.
"מאמא! פאפא! יא פרינוס חליב!" (אימא, אבא, הבאתי את הלחם!) ראני מגחכת. שתיי קומות אלחר מכן אני עדיין שומעת את צעקותיו של אחיו הקטן בן השנתיים שצורח את שמו בקרטוע.
אני ירודת בקומותי ולוחשת בשקט בשקט.
"שוויצר"