אהבה עיוורת- פרק 1 :)
(יש לקרוא את ההקדמה על מנת להבין את הסיפור יותר טוב )
והנה התחילה השנה החדשה בכיתה י' של ליאור.
היא נכנסה לכיתה עם מקל ההליכה ופסעה לעבר אותו מקום הישיבה שלה שהיה בשנה שעברה.
היא התיישבה והניחה את תיקה סמוך לשולחן.
לפתע היא שמעה שמישהו מתקרב אליה. היא הפנתה את פניה לכיוון אליו הגיע הרעש.
זאת הייתה מעיין, חברתה הטובה ביותר והיחידה.
"היי" אמרה מעיין. "היי" ענתה ליאור.
"אז איך הלך החופש?" שאלה. "סבבה"-צחקה- "הייתי כל היום בבית בזמן שאת טסת לארצות הברית"- ענתה ליאור.
"סליחה באמת שלקחתי לעצמי חופש טיפה"- צחקה מעיין.
שתיהן צחקו ולפתע נשמע הצלצול.
מעיין התיישבה במקום השני בשולחן של ליאור.
"חבל שהמורה החדשה תעביר אותנו מקום בגלל כל הדיבורים שלנו בשיעור"- אמרה מעיין.
"באמת חבל שאנחנו כל כך פטפטניות "- ענתה ליאור.
והן שוב צחקו.
לפתע נכנסה לכיתה אלה, המחנכת. "שלום לכולם. אני אלה. אנחנו בפתח של שנה חדשה ואני מצפה מכל אחד ואחד מכם להצליח השנה."-אמרה.
"אנחנו בפתח של שנה חדשה ואני מצפה מכל אחד ואחד מכם להצליח השנה"- חיקתה אותה מעיין בקול מצחיק.
"חחחח אבל נראה לי שהיא דווקא מורה טובה חח. לא כדאי להכעיס אותה"- אמרה ליאור.
"טוב מה נהיית כל כך רצינית?! כולה צחקתי." ענתה מעיין.
"סתם, לא בא לי לקבל תעודה רעה השנה." אמרה ליאור.
"אני יכולה לעבור מקום אם את רוצה. יש מקום פנוי ליד גיל"- ענתה מעיין.
"באמת נראה לי שעדיף"- אמרה ליאור.
מעיין הייתה מופתעת. היא ביקשה רשות מהמורה לעבור מקום והיא הסכימה. לקחה את התיק, פסעה לעבר מקום הישיבה ליד גיל והתיישבה.
ליאור מיששה את הכיסא של מעיין ואכן צדקה שחשבה שהיא לקחה את דבריה ברצינות, למרות שהיא רק צחקה איתה.
פתאום נפתחה דלת הכיתה. אליה נכנס תלמיד שאיחר כפי שנראה.
"מצטער המורה. פשוט לא הצלחתי לעבור את הכביש לעבר תחנת האוטובוס ולא היו אנשים בסביבה ולא יכולתי לעבור עד שאדם אחד סייע לי"- אמר לאלה.
"אני אוותר לך ביום הראשון. מה שימך?"- שאלה. "שמי כפיר"- ענה. "מה שמך?"- פנתה המורה לליאור. "אני ליאור"- ענתה. "שב ליד ליאור, כפיר"- אמרה אלה לכפיר. "טוב"-ענה כפיר.-"האם תועילי להוביל אותי למקום?". "בשמחה" ענתה אלה.
ליאור חשה פסיעות לעברה. היא שמעה כיסא נגרר ושבן אדם מתיישב לידה.
"היי, אני כפיר"- אמר לה. "ליאור"- ענתה וחייכה.
לפתע הוא שמע שמשהו נופל לרצפה. " מה נפל?"- שאל. " אה.. אממ… לא יודעת"- ענתה ליאור. למרות שידעה שמה שנפל היה מקל ההליכה שלה שהיה מונח סמוך לכיסא. היא לא רצתה שהוא ירחם עליה שהיא עיוורת או שלא ירצה להתקרב אליה, כפי ששאר תלמידי הכיתה בשנה שעברה לא התקרבו אליה. כפיר התכופף ומישש את הריצפה. הוא הרים את מקל ההליכה של ליאור ומישש אותו. "זה מקל הליכה?"- שאל. "אוף, בטח גם אתה לא תרצה להתקרב אליי.. אני עיוורת, טוב? אם אתה רוצה אתה יכול כבר עכשיו לעבור מקום."- ענתה. " למה שאני ארצה זאת? גם לי יש אחד כזה."-ענה לה.
ליאור הופתעה. היא חשבה לעצמה 'איך לא הבנתי שהוא עיוור? הרי הוא ביקש מהמורה להוביל אותו למקום'
"באמת"- שאלה אותו. "כן.. עיוור מלידה"- אמר.
היא חשבה לעצמה שוב 'איזה צירוף מקרים! אולי הוא האחד שלי.'
"היה לך חבר פעם?"- שאל. "לא"- ענתה.
"זה נובע מתוך חוסר רצון או שלא מצאת?"- שאל. "מה זה השאלות האלה?"- שאלה.
"סתם סתם. רק מתעניין"- אמר.
היא לא ידעה שגם לו לא הייתה חברה בחיים. ושהוא חושב שאולי גם היא האחת שלו.
האחת שגם עליה הוא תמיד חלם…
תגובות (0)