דקה לפני (7)

דן היה מופתע מעט, אך הנהן בראשו לחיוב. "אה כן… אני מזהה את הדמיון שביניכם." הוא הלך הצידה ולפתע חזר כשבידיו שתי כוסות חמות. הוא הגיש להם אותם בחיוך.
"הבן של ארי?" תום הביט בו במבט שואל. "אריאל?"
"כן… הוא, הוא כבר לא פה. הוא… מת, אתה יודע…" תום השפיל את ראשו אל כוסו ושיחק בה בעצבנות.
"אני יודע. הוא היה איתי במשימה…" דן סיפר בקצרה מה קרה באותו יום. דמעות עלו בעיניו של תום כשנזכר באביו, בשמו, בדרך בה היה נוהג… "הוא מת כשניסה להציל אותי, בפיצוץ. אני מצטער, אני מקווה שאתה לא שונא אותי עכשיו." הייתה שתיקה כמה דקות ואז נאור אמר, "טוב, אז אתה הולך לעזור לנו?" הם כאילו התעוררו פתאום ונזכרו במשימה שלפניהם.
"הו כן. תכננתי כבר כמה דברים בזמן שלקח לכם להגיע לכאן." הוא התכופף והוציא קופסא קטנה שהייתה (סביר להניח) מתחת לשולחן, למרות שהם לא ראו אותה קודם לכן.
השעות עברו ביניהם והם כבר תכננו איך לפרוץ פנימה.
"אז הבנתם? הכניסה נמצאת כאן." הוא הצביע על בניין כלשהו במפה שהייתה פרוסה לפניהם. "אתם תצטרכו להתפצל. אחד ייכנס דרך הפתח הראשי, במסווה כמובן, והשני יצטרך ללכת לצד השני של הבניין ויחתוך את הקיר-"
"רגע רגע, לחתוך קיר?!" התפרץ נאור.
"אה… כן, לא משנה עכשיו. אחרי זה הוא יגיע לשביל צפוף, ימשיך ללכת ואז, אחרי שיחלוף על פני פתח הביוב שברצפה, יספור חמישה צעדים קדימה וינקוש על הקיר. אני כבר אהיה שם ואפתח את הדלת מהצד השני." דן עצר כדי לבדוק שהם עוקבים אחריו, מבינים, והחליף את מפת המקום.
"פה," הוא הצביע על קומת הגג של הבניין. "סביר להניח שנמצא את 'עכבר 4', אבל יהיו שומרים רבים בדרך."
"אלא אם הוא לא פחדן ויבוא לפגוש אותנו בעצמו…" מלמל נאור. הם החליפו שלושתם לבגדים שחורים, לקחו את התיקים שלהם וחזרו לקדמת הבית (שמסתבר שזה מה שזה היה), וחיכו שדן ינעל.
הם עמדו להיכנס למכונית שלהם כששמעו את דן שואל, "היי, מה אתם חושבים שאתם עושים?" הם נעצרו. "נכנסים למכונית… צריך להגיע לשם איכשהו…"
"ואתם חושבים שזה חכם לנסוע לשם במכונית שכבר ראו אתכם בה? הם פשוט יכולים לאתר אתכם בכביש ולגרום לכם לרדת ממנו, בדרכים כאלה ואחרים…" הוא נעמד ליד גוש שחור גדול. "בואו כנסו." דן הוריד את הבד השחור הגדול וחשף לפניהם מכונית חדשה. הם פערו את פיהם. "להגיד את האמת, לא הייתי מאמין שזה שלך, אתה נראה חנון מעט בשביל סוג כזה של רכב…" נאור שרק בהתפעלות ונכנס לרכב שלו, בודק כל מיני שדברים שהיו שם.
"וואו, זו מחמאה? אני מסוגל להראות חנון גם בגילי?" הוא צחק מעט ונכנס גם לרכב, מתניע ומתחיל לצאת מהחניה.
"אז דן, איך זה שמעולם לא שמענו עלייך או ראינו אותך בבסיס?" שאל נאור.
"טוב, אני יכול פשוט לענות לך… אתה יודע כמה זמן שטיין מנהל את המקום? לא יכול להיות שאתה חושב שהוא המנהל הראשון שלו…" הוסיף לאחר שראה את המבט המשתומם שלו. "יש לך הרבה ללמוד. תום, אתה יודע?" שאל כמי שיודע סוד משותף.
"20 שנה. המנהל הראשון ניהל אותו 48 שנה. הוא היה למעשה המייסד. אמרו עליו שהיה לו מוח מבריק ונחישות שלא היה לאף סוכן, וגם שלא היה אכפת לו לצאת למשימות ולהסתכן." הוא קיבע את עיניו על מסך הניווט שהיה מולם וחזר במוחו שוב ושוב על המהלכים שלהם.
"אז אתה רוצה להגיד לנו למה עזבת? מה באמת קרה שגרם לך להעביר את ההנהגה לאחיך?" תום זכר את פניו במעומעם. הוא היה אז ילד קטן בפעם האחרונה שפגש אותו.

הוא הניח אז את ידו על עורפו של אביו. "אני מבטיח להחזיר את ארי בריא ושלם." צחק אל אימו ואז שלח חיוך רציני. "אבא…?"
"הכל יהיה בסדר, אני אחזור מאוחר יותר בסדר? ואז נוכל להמשיך לשחק…"

תום לא ראה אותו, לא יותר מאוחר ולא ביום למחרת.
הוא לא ראה אותו יותר, זו הייתה הפעם האחרונה שלהם ביחד.
"רגע רגע קאט! למה יש לי הרגשה שאני מפספס משהו?!" קטע אותם בחדות נאור. הוא לא ידע על מה הם מדברים, הוא רק הבין שהאיש שישב מולם הוא המייסד של מוסד הסוכנים שלהם.
"אני ואביך היינו חברים טובים," ענה לבסוף דן, מתעלם לגמרי מנאור. "אותו יום- אני מאמין שאתה דיי זוכר אותו- שבו אריאל נהרג שבר אותי, אני לא יכולתי להאמין שזה קרה בגללי, בגלל הפזיזות בה פעלתי באותו רגע. כשחזרתי לבסיס הכל היה שונה בשבילי, בשביל כולם. כבר לא היה את קול הצחוק שלו במסדרון או את הבדיחות הטיפשות שלו להעלאת מצב הרוח… הלכתי לאחי באותו יום והצעתי לו הצעה. "אם אתה תבטיח לי שאתה תוכל לגרום לכך שלא ידברו על זה יותר –או יזכירו את שמי בין קירות המוסד- ההנהלה שלך. אני לא יכול יותר להתפאר בכישרוני כשגרמתי לחברי הטוב למות ואכזבתי את בנו ואשתו." הם יכלו לראות עכשיו את הבניינים הגבוהים שהיו מחוברים לקניון. הם היו ממש קרובים לפריצה.
"אז אתה פשוט ברחת, אתה התחמקת מאחריות!" תום זעם. "במוסד לימדו אותנו שאנחנו צריכים להמשיך ולחיות כדי ללמוד מטעויות, ולא לתת לדברים קטנים לשבור אותנו, אבל אתה התעלמת מזה, אתה וויתרת על מקומך רק בגלל זה!"
"אתה לא יכול לצעוק עליי כאילו שאתה מבין! הוא היה חברי הטוב! אתה לא מבין את גודל האבדה שאני הרגשתי באותו רגע-"
"בטח שאני מבין!" שאג עליו תום ממקומו. "זה היה *אבי שנהרג פה. אבי! אתה חושב שהאובדן שלך גדול יותר משלי? אני הייתי זה שחיי בידיעה שאביו פועל במוסד, זה שצריך להגן על אמא… ילד בן 8! איך אתה חושב שאני הרגשתי כששמעתי שהוא מת?!" דמעות עיטרו את עיניו של תום והוא לא טרח להסתיר אותם או לנגב את עיניו. הוא היה עצבני ופגוע מידי בשביל זה.
הבעת ההלם על פניו של דן והבלימה הפתאומית של הרכב גרמו לו להרים את ראשו חזרה לעברו.
גם דן בכה.
"אני מצטער," יבב. "לא התכוונתי… אתה פשוט כל כך מזכיר אותו… ו…" הוא ניסה לדבר אך לא מצא מילים.
"זה לא משנה עכשיו, זה לא הולך להחזיר אותו אליי," אמר תום בקול מובס. "בואו פשוט נגיע למקום הזה ונתפוס את האיש הזה, לפני שהיה מאוחר מידי."

כל הנסיעה מאז הייתה שתיקה רצופה. איש לא דיבר אל זה.
לאחר כמה דקות, הם החנו את הרכב.
זמן לפעול.