לרקוד – פרק 52 (1D)

אור/נייל

צפיתי במבט ריק ואטום באביה וזאין אורזים את החפצים שלהם בזמן שאני ישבתי על הספה השחורה בחוסר מעש.
ההרגשה הריקה הזאת שמחלחלת לתוכי באיטיות מייסרת מקיפה כול תא, שריר, ואיבר בגופי לאט לאט, באכזריות, בייסורים כואבים ומזכירים לי עד כמה אני ריקה.
הלב שלי מרגיש חלול, שום דבר לא נמצא בתוכו, בשבילי הוא עכשיו רק שריר בתוך גופי השומר עלי חיה.
למה בעצם אני עדיין חיה?
הילד שלי מת, התינוק שלי מת, שום דבר לא נשאר בשבילי, אפילו נייל לא איתי, הוא בטוח שונא אותי, אני יודעת שהוא חושב שהכול באשמתי.
שאני הפלתי את התינוק בכוונה, שאני גרמתי לו למות, ובדרך עקיפין להרוג אותי בייסורים.
בהיתי באביה מערימה לערמה גובה של ארגזים את הדברים שלה מהדירה הקודמת, ואת כול הדברים של זאין.
״אני אתחיל להעביר את הדברים לרכב, תסיימי פה ותנוחי אני יסיים את השאר״ זאין מלמל אל עבר אביה כשהוא סוחב ארגזים כבדים על ידיו, והוא מרים אותם בכזאת קלילות כאילו בפנים יש רק נוצות.
זה הזכיר לי את נייל כשעברתי בקביעות אל הדירה שלו, שהוא העביר את החפצים הכבדים שלי על ידיו בלי עזרה כאילו וזה היה סך הכול בובת סמרטוטים.
זווית פי התעקלה מעט מעלה בחיוך מעוות שירד במהירות, זה כול כל אירוני שעכשיו אני זאת שמרגישה בובת סמרטוטים, בובה בלי מטרה, בלי יעד, בלי תקווה.
נזכרתי באמירה ישנה שלמדתי באיזה שהיא הרצאה- ׳יש אומרים שהנאמנות מעודדת תקווה חסרת גבולות׳ .
אבל כשאין אמונה, אין תקווה.
אירוני.
הדלת נפתחה וזאין נכנס פנימה, מיד אחריו נכנס בחור מוכר להחריד, ליבי התכווץ בעוצמה אדירה כול כל כתזכורת לכול מה שהיה, אומר לי הלב שהוא בעצם לא רק שריר השומר עלי חיה.
שיער בלונדיני בהיר ומחומצן עיטר את ראשו, עיניו הכחולות נוצצות נמשכו ישר אלי עצובות ושבורות כול כך.
״תראו מה הגשם שטף הנה״ גיחך זאין נותן לנייל לעבור מבעדה של הדלת, ״נשאיר אתכם לבד״ אביה מלמלה בחצי חיוך מרימה כמה ארגזים הניראים קלים על ידייה, זאין מיהר לקחת עוד ארגזים אבל כבדים ושניהם נעלמו מבעד לדלת הכניסה סוגרים אותה אחריהם.
קשה היה לפספס את הכאב עטף אותי, את הלהבות שהתחילו לרצד שוב על השרידים הכבויים, מלהיטים את האש המייסרת מחדש.
״מה אתה עושה פה?״ קולי זועק מרחמים, כול צליל שיצא מפי נשמע כשבר כלי, כול סנטימטר בגופי התגעגע אל נייל.
אבל לא יכולתי להוציא את המחשבה מראשי שהוא בטח שונא אותי שהרגתי את התינוק שלו, זה בגללי, הכול קרה בגללי, בגלל משהו שלוודאי עשיתי.
״אני לא יכול לעבור עוד יום אחד בלעדייך״ קולו השבור מפרק אותי לגורמים, עיניו הכחולות מבריקות נצצו כאילו ועוד שניה הוא הולך להוריד את כול מסכות הילד הרע ולבכות.
״אתה לא צריך אותי בחיים שלך, אני רק הבאתי רע״ מלמלתי בכאב, מאז שנכנסתי לחיים שלו רק הרסתי אותם לאט לאט.
״את הבאת לי טוב! אור את לא מבינה את זה שאני אוהב אותך! שאת הדבר הכי טוב שקרה לי!״ קולו זועק אלי, מפרק אותי לגורמים קטנים הרבה יותר ממה שהם היו, הורס אותי לאט וממיס אותי עם קולו הגברי שאני כול כך אוהבת.
״אבל אני אשמה בהכול״ נאנחתי לתוך משענת הספה, נותנת לדמעות לזרום בחופשיות על פניי השחומות, זורמות ושורפות במורד לחיי.
״את לא אשמה אהובתי, אף אחד מאיתנו לא אשם במה שקרה״ קולו גווע במילים האחרונות של המשפט שיצא מבעד לשפתיו.
״כנראה שזה היה הסימן שלנו מהאל שאולי אנחנו לא מוכנים, אולי זה לא הזמן הכי טוב להביא ילד לעולם״ פרץ בנאום שגורם לדמעות להמשיך לנזול בזמן שהוא מדבר.
״זה לא אומר שום דבר על העתיד שלנו, אולי בעתיד יהיו לנו ילדים, אבל עכשיו זה לא הזמן המתאים, הכול לטובה אל תשכחי את זה״ סיפר לי שקרים שהוא בעצמו לא האמין להם, הוא רצה בתינוק הזה, הוא רצה בי כאימא לילדיו, אין לי מושג מה או מי הכניס לו את המילים האלה לראש.
לא יכולתי לענות לדבריו.

*

היא לא ענתה לדבריי, גורמת לי להיות שבר כלי כשתיקה ממשיכה לרעום באוזניי.
התקדמתי אליה, מצמצם את הפער הקטן ביני לבינה עד שאני מושך אותה לחיבוק בין זרועותיי.
״בואי נברח מפה״ זה המילים הראשונות והיחידות שרצו במוחי בשניות האחרונות ונתתי להן להיאמר בקול, היא הביטה עלי מבולבלת הדמעות המרוחות על לחייה שברו אותי, היא הרגישה אשמה למרות שזאת לא הייתה אשמתה.
זה הכול בדיחה קוסמית מטומטמת שאני פאקינג לא מבין מהגורל.
״בואי נסע מפה, נילך לאנשהו, ניצא מניו יורק, נילך לווגאס, ניו מקסיקו, פלורידה לאן שאת רק רוצה, נברח מניו יורק לבינתיים״ אמרתי לה, כול גופי נמשך אליה כשהיא חבוקה בזרועותיי, גופה קרוב אלי נותן לי הרגשה אחרת, מוכרת, טובה, הרגשה שאני אוהב לאהוב.
היא הנהנה לאט, ״ניו מקסיקו נשמע טוב״ שמעתי את קולה מלמל בלחש, חיוך גדול התפרש על פניי, חיוך מאושר שלא חייכתי בימים האחרונים והקשים מנשוא.
״אני אוהב אותך״ נתתי למילים להבליח לבד משפתיי, ולא התחרטתי על כך, זאת האמת לא משנה עד כמה היא לא תאהב את זה, אני אוהב אותה בכול גופי.
״אני אוהבת אותך״ אני שומע את קולה עונה לאחר רגע, היא גורמת ללב שלי לזנק בתוך גופי, כשהוציאה את המילים האלה מהפה שלה הרגשתי הגבר הכי בר מזל בעולם, גם את העובר והתינוק שלנו מת,ולא משנה עד כמה זה כואב ומשגע לי את הראש זה לא יעצור את האהבה שלנו אחד אל השניה, אהבה שמצליחים לזכות בה רק פעם אחת בחיים שלמים, ואסור לתת לזה לחמוק מבין האצבעות שלנו.
רכנתי מטה אל פנייה עד שפתינו נפגשו והכנסתי אותה לתוך נשיקה נעימה, וההרגשה הזאת שנברח מניו יורק לבינתיים ובעוד פחות מיממה כבר ניהיה בניו מקסיקו גורמת לי להיות מאושר עוד יותר.