My Joy | 10

אני מסתכלת על הבטן של החדשה שהוצמדה לי. שיערה צבועה לצבע אדום בוהק, ועיניה מאופרות בגוונים של שחור. היא שמה משקפיים, ומרבה להשפיל את המבט. אני מחייכת ומרימה את השדים הקטנים שלי. אנחנו יוצאות החוצה, קצב ההתקדמות איטי במיוחד, ומוצאות ספסל להתיישב בו. החניכה שלי.
"אני אמה, אני בת 18, ואני הולכת לחנוך אותך לקבוצה הקטנה והמקסימה שלנו." אני מסבירה, מנסה להשתמש בטון כמה שיותר רך בשביל לגרום לרעד שבקולי להיעלם. הרעד ההוא מהאמירה של השם של תומי שלי, רעד מוכר ומחריד באופן די מפתיע.
"אני דונה, אני בת 15." היא עונה. אני יודעת שהיא שמה לב לרעד שבקול שלי, אבל מסיבה כלשהי היא מתעלמת ממנו. אני לוקחת את זה בתור הזדמנות ומכחכחת בגרון.
"ומה הסיפור שלך?" אני שואלת אותה ומחייכת. אני מקווה שהיא תיקח את המילים שלי בתור ברכה, ולא בתור פגיעה ראשית ישר לתוך הלב. היא מחייכת, אבל אני יכולה לראות את העצב מופיע. אני מרגישה שקשה לה, ואני מחליטה לקחת יוזמה ולהתחיל בעצמי.
"אני אמה, אני בת 18, ויש לי שני ילדים בני שנתיים. ילדתי בגיל 16, ובאותה מכה איבדתי את האבא, שפשוט השתכר, ומת בתאונת דרכים. מאז אני חיה בתחושה מפגרת, וכמעט על כל דבר אני מנסה לדווח לו. כל פעם שאני מסתכלת על תומי שלי הגעגוע עולה לי, וזה כואב. אבל ככה זה, חיים. מבינה? עכשיו תורך לספר לי את הסיפור הפחות טרגי" אני מחייכת ושוב מנסה להישאר באותו טון שהייתי בו, אבל אני מרגישה את הרעד עובר לי בגוף ואת הלחיים מתחממות ומסמיקות. אני מרגישה דמעה עולה לי לעין, ושוב אני מספידה את עצמי לפניי שבכלל מתתי. אני מסתכלת על תום, לוקח לי כמה שניות לקלוט שהוא תולש ואוכל דשא. אני ממהרת להרים אותו ולהוציא לו את הדשא מהפה. באותה מכה התאום הקטן שלו נרדם, ועדיף ככה.
דונה מחייכת, חיוך אמיתי בפעם הראשונה. היא מנגבת את הדמעות עם הגב של הכף יד ונושמת. היא מניחה את הידיים על הבטן.
"אני… אני בהיריון מתוכנן." היא עונה לי בצורה הכי פשוטה שיש. אני בשוק, לתכנן ילד בגיל כזה? עם מי? ומה יהיה עליה? היא יודעת בכלל כמה זה יכול לפגוע בה?! לפניי שאני בכלל עונה היא נאנחת.
"אני יודעת שזה יכול להרוס לי את החיים, אבל אני רוצה להביא אותו לעולם." היא עונה לי. בצורה הכי אמיתית שיש. אני אוהבת כנות. אני מחייכת ומלטפת את הכתף שלה. מתוכנן או לא, אני פה. בשבילי, ובשבילה.