לא כל הנוצץ זהב – פרק 81

ברגע שהברזל המלובן נגע בעור שלי רציתי לצרוח. רציתי לצעוק בקול רם. לא יכולתי לעמוד בכאב הזה, אבל שתקתי.
לא רציתי לתת לדיימון שום סיפוק בידיעה שהוא פגע בי. שום סיפוק בידיעה שאני סובל מכאבים.
אחרי זמן שהיה נדמה כמו נצח, הוא הפריד בין המתכת לעור שלי.
השפלתי מבט לעבר פיסת העור הנגוע, כשעיניי מלאות בדמעות.
העור צרב, אבל לא יכולתי לעשות כלום בנידון.
כוויה עצומה התפשטה על היד שלי, מקלפת את העור. בשלב הזה כבר לא שלטתי בזרם הדמעות.
ניסיתי שלא לגרום לדיימון לשים לב שאני בוכה מהכאב הבלתי נסבל שסבלתי ממנו.
דיימון הרים מבט מצידו, מיישר את המבט שלו לשלי, ואז הוא חייך חיוך רחב.
"זה כאב, הא?" הוא שאל.
שתקתי.
"כאב לך, נכון?"
המשכתי לשתוק, מסרב לתת לו להמשיך להתגרות בי.
"אולי זה יגרום לך לדבר," הוא אמר, ולקח מוט חדש שחימם באש והצמיד בכוח אל הרגל הימנית שלי.
הפעם כבר לא הצלחתי לשתוק. צרחתי בכאב בעוצמה. לרגע הרגשתי תחושה של גלים מציפים את הגוף שלי, מוחקים כל רגש, מוחקים כל תחושה. הייתי לבד באמצע יבשת שלמה של כאב, וכל מה שרציתי היה לתקוף. רציתי להסתער. רציתי לתלוש לדיימון את הראש בעזרת השיניים שלי, לחבוט בו בכוח בזנב שלי ואז לבסוף לרסק את הגוף שלו עם הגוף החזק שלי… רגע… מה?
הכל נקטע ברגע, כאשר קלטתי שאני חשבתי כמו אוט, רק שבמקום להרגיש את החמימות הנפלאה של המחשבות שלו ליד המחשבות שלי, ממש חשבתי כמוהו. לרגע הייתי משוכנע שאני הוא. זה לא היה בסדר.
דיימון ניתק את המוט המלובן מהרגל שלי, ואני המשכתי לבכות, דואג שלא להשמיע עוד צליל, נושך בכוח את השפה כדי שלא לתת לאף הגה לצאת מהפה שלי.
דיימון צחקק צחוק מרושע, כאילו רצה לזרות מלח על פצעיי.
"ובכן, מה דעתך עכשיו?" הוא שאל.
"אני ארסק את הגוף שלך לחתיכות," אמרתי, מנסה להישמע אמיץ, אבל הקול שלי היה חנוק מדמעות ומכאב ובעיקר מהשפלה, כך ששתקתי.
הוא המשיך לצחקק.
"אני אוהב את העבודה שלי," הוא מלמל.
"לפחות תהיה בן אדם ותן לי ללכת לשירותים," התחננתי.
"ובכן, אולי כדאי שתלך," הוא אמר.
הוא שלף מכיסו מפתח, תחב למנעולים של הידיים שלי.
רציתי להסתער עליו ברגע שהידיים שוחררו, אבל הייתי חלש מכדי לפגוע בו.
במקום זאת, מהר ניסיתי לקרר את פגיעות הברזל בגוף שלי.
הוא ניתק גם את הרגליים שלי ואני נפלתי עם הפנים שלי קדימה.
"בוא, חמודי," הוא אמר. "בוא."
הוא הוביל אותי דרך החשכה, כך שבאותה מידה הוא היה יכול להוביל אותי לשאול ולא לשירותים, אבל לבסוף הוא סובב דלת מסוימת, לחץ על מתג ואור חזק שסנוור את העיניים שלי הציף את כל החדר. אלו היו שירותים כימיים פשוטים, אבל הייתי צריך ללכת, והתאפקתי הרבה זמן.
לא עניין אותי שהוא רואה. הלכתי מהר וסיימתי עם זה.
היה שם כיור עם מים קפואים. לאחר ששטפתי ידיים, שפכתי קצת מים על הכוויות שלי, אבל זה רק החמיר את הכאב, וגרם לי לעוות את פני, ולמלא את העיניים שלי בדמעות טריות.
"בוא, חמודי," הוא אמר לי שוב.
הוא תפס אותי, והחזיר אותי דרך החשכה, רק שהפעם היה את אור האש שהדליק ממקודם כסימן דרך.
לאחר מכן, הוא העמיד אותי בחזרה וקשר אותי בחזרה לעמידה.
הגוף שלי כאב. כאב לי כל איבר, אפילו איברים שלא ידעתי על קיומם. באותו הרגע רציתי באמת ובתמים למות. לא ידעתי כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד עם העינוי של הרעב והצמא, העמידה המתמדת, חוסר היכולת לנוע ודיימון ושלל הדרכים שלו להתעלל בי. אומנם הברזל המלובן היה רק ההתחלה, אבל האמנתי משום מה שזאת רק ההתחלה. פחדתי לדעת מה יגיע בהמשך, אם ברזל מלובן היה ההתחלה.
"האם עכשיו תעביר את אוט לשליטתי?" הוא שאל.
"אוט לא נשלט על ידי אף אחד," אמרתי. "הוא רוח חופשייה."
"כמה מרגש," הוא אמר בטון מזלזל. "ועכשיו, האם תעביר אותו אלי?"
"לעולם לא," אמרתי.
הפיתוי לוותר היה חזק. ידעתי שברגע שאעשה את זה, הוא ישחרר אותי מהכלא. הוא אולי אפילו ירפא אותי. אני אוכל לחזור לשגרה. משהו. ידעתי שברגע שאני אעשה את זה – הסיוט ייגמר. אני אוכל לחיות שוב, אבל אוט היה חשוב לי מידי. הוא תפס חלק כל כך חזק בי, שלא יכולתי לוותר.
עצמתי עיניים בשקט, נותן לזיכרונות של אוט לחלחל בתוכי.
הרגשתי דמעות עולות בעיניים שלי, אבל הפעם זה לא הגיע מרעב, מצמא, מחוסר היכולת להניע אף שריר או מהכוויות שבערו בגוף שלי. הפעם אלו היו דמעות של געגועים עזים לדרקון שלי. געגועים לאריק, ואפילו ללילי.
משהו בתוכי השתחרר, משהו שאולי יהפוך להיות הדרך היחידה שלי לשרוד את מסכת העינויים שעוד עמדה לבוא בפניי.
"לעולם לא תשבור נפש של דרקון," אמרתי.
"אתה לא דרקון," הוא אמר.
"זה מה שאתה חושב," אמרתי.
הוא צחק בהנאה. למען האמת, עכשיו, כשאני רושם את כל זה על דף אחרי הרבה שנים שעברו מאז, זה באמת נשמע לי קצת טיפשי, אבל לפעמים אומץ הוא מה שגורם לך לקום בבוקר, והתקווה היא מה שמרדים אותך לישון ומשאיר אותך בחיים.
לא היו לי הרבה ברירות, וידעתי מה הדבר שצריך לקרות.
לקחתי עוד נשימה עמוקה, מבטיח לאוט בלב שלי שאני לעולם לא אתן לו ללכת ממני שוב.