זה פגע, אתם יודעים…

ושוב זה חונק, לוכד את צווארי,
ואני קוברת את זה בפנים, מסתירה מאחרים.
ואני יודעת שאני לא היחידה,
אבל זה עדיין צורב, מותיר שתיקה מעיקה.
וזה פוגע והם יודעים, וגם אומרים "אין מה לעשות."
אם הם רק היו יודעים, כמה כואב זה בפנים,
כשהם מעלים את זה בפומבי…
וזה שוב חונק, אני בוכה לבד.
והכל שוב מתחמם בי, ואני רוצה לצעוק הכל.
לצעוק להם בפרצוף כמה קשה לי,
וכמה זה גורם לי להרוס את עצמי,
וכמה הם כמעט לא מבינים את זה בכלל,
וכמה זה מתסכל ומרחיק אותך מהמשפחה שלך אפילו!
אבל אני לא יכולה,
אני לא יכולה לומר להם דבר, כי אז הם ידעו,
והייה לי קשה יותר, כי הם יזכרו את זה, ויתרחקו ממני,
ואני אשאר לבד, שוב.

אז בבקשה, רק תחשבו שנייה שזה פוגע, וזה רק גורם לנו להתכנס בעצמנו יותר,
ועוד אחרי שהיה לנו כל כך טוב…