סיגריה אחרונה- פרק 38
זה היה לילה הזוי ומדהים בו זמנית. לא האמנתי, לא האמנתי על עצמי ולא האמנתי כמה זה יגרום לי להיות מאושרת. זה לא לקח יותר מידי זמן, אבל בזמן שזה קרה אני נרגעתי. היה משהו כל כך שלם בזה, כל כך אמיתי, כל כך מציאותי. לא הרגשתי שאני עושה משהו דוחה כמו שחשבתי כשהייתי קטנה ולא חשבתי שזו טעות. הייתי בטוחה שזה המקום, זה הזמן ובעיקר שזה הבנאדם. לא היו הרבה מילים, לא בזמן ולא אחרי. אחרי פשוט הלכנו לישון מחובקים וצמודים יותר משאי פעם היינו. התקופה שלי ושל יותם ביחד לפני כמה שנים, של הידידות הנפלאה, חזרה אליי בחלומות. התעוררתי עם חיוך על הפנים בתוך הכלא שאני עדיין לא סובלת.
קמתי ממיטתו של יותם, התלבשתי, נכנסתי לשירותים, לקחתי משחה על האצבע וניסיתי לצחצח שיניים. זה היה די מגעיל. שטפתי פנים ואז חזרתי למיטה כדי להעיר אותו. השעה הייתה השעה לקום. לחשתי לו בוקר טוב והוא התעורר לאט לאט. היה לו חיוך מתוק על הפנים. הסתכלתי על פלג גופו העליון כשהוא נמתח במיטתו ונשכתי את שפתי.
" אם את תעשי את זה מול הפנים שלי את תחרמני אותי ברמות " הוא אמר צוחק.
" לך לך להתלבש " צחקתי, " אני יוצאת. נתראה " אמרתי וקמתי. הוא תפס בידי והסתובבתי אליו.
" אז מה אנחנו? " הוא שאל לא מבין ומחויך.
" מה אתה רוצה שנהיה? " שאלתי בהתחכמות.
" את תעני לי בשאלה על שאלה? " הוא שאל.
" בערך כמוך? " שאלתי כדי לעצבן אותו קצת.
" בואי לפה " הוא אמר בחיוך והתקרבתי אליו, הפעם לי לא הפריע הטעם שהיה לו בפה. נישקתי אותו נשיקה מתוקה. כשהתנתקתי ממנו אמרתי את המילה 'לנצח', במובן של לעולמי עד. הוא חייך אליי את החיוך הכי מתוק שאי פעם ראיתי על פרצוף של בנאדם. " נראה כמה נצליח לשרוד עד שלא נעצבן אחד את השני ". " אנחנו נצליח בסופו של דבר " צחקתי, פתחתי את מנעול הדלת ויצאתי ממגורי הבנים. יש לי מזל בימים האלה, אף אחד לא תופס אותי יוצאת משם ואף אחד לא שואל שאלות. כנראה שכל אחד עם האגו שלו ולא עסוק בדברים אחרים. או שככה חשבתי.
" היי! " שמעתי קול צועק כמה שניות אחרי שיצאתי מהדלת הראשית של מגורי הבנים. הסתובבתי וראיתי את סלע, אולי הבנאדם האחרון שאני רוצה לראות. התקרבתי אליו חוששת, הפנים שלו נראו כועסים.
" בוקר טוב " אמרתי.
" מה עשית במגורי הבנים? " הוא שאל.
" לא ממש עניינך.. " אמרתי, " ואני ממהרת להתארגן ללימודים ".
" ממתי לליזי קידר אכפת מלימודים? " הוא אמר מתגרה בי. " מה באמת עשית פה? ".
" אני לא חייבת לך דין וחשבון על הדברים שאני עושה.. אל תתחיל לעצבן אותי על הבוקר, דווקא התחלתי את הבוקר בחיוך ".
" ומי גרם לחיוך הזה? " הוא שאל ממשיך להציק.
" סלע.. " נאנחתי מעוצבנת, " די " אמרתי.
" אני רק רוצה.. ".
" רוצה מה? רוצה לדעת אם חיכיתי לך? כי לפי השאלות יש לי תחושה שאתה יודע בדיוק איפה הייתי. הסר דאגה מליבך, או בעצם הוסף דאגה לליבך- אני כבר לא שלך ".
" ככה את אומרת את זה? בכזו אגרסיביות? כזו רשעות? ".
" תענה לי- אתה יודע איפה הייתי? ".
" כן.. " הוא נאנח.
" יופי. אז בבקשה אל תדחוף את האף שלך לעסקים שהם לא קשורים אלייך ותתנחם בזה שטוב לי ".
" לפחות זה.. " הוא אמר בקול נפגע.
" אז שיהיה בוקר טוב " אמרתי והמשכתי ללכת לכיוון מגורי הבנות. החלפתי בגדים ונכנסתי לכיתה כדי ללמוד. מחשבות רבות על איתן הדהדו לי במוח, כל כך רציתי שהוא יחזור כבר ללימודים. כשהתחלפו השיעורים גלית נכנסה לכיתה. חייכתי אליה חיוך קטן וגם היא אליי, לא ראיתי שההריון מפריע לה להתקדם בחומר, להתקדם ולעשות בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות כדי לחנך אותנו וכדי ללמד אותנו, או שבעצם הכל הסוואה. ניגשתי אליה בסוף השיעור.
" הכל בסדר? " שאלתי דואגת.
" לבנתיים כן " היא אמרה, " תודה על הדאגה ".
" בשמחה " אמרתי לה והלכתי לכיוון כיתות י'ב. בדרך ראיתי את וויד שלקח מיד את ידי ונגררתי אחריו עד למקום שקט אחד. הסתכלתי לו בעיניים כדי לקלוט מה הוא רוצה. הוא הוציא מכיסו קופסאת סיגריות. לקחתי אחת בשמחה, הקופסאות שלי כבר החלו להידלדל.
" שמעתי שעשית את זה עם יותם " הוא אמר ואני התחלתי להשתעל. מאיפה לעזאזל הוא יודע? טוב הוא באמת יודע הכל, זה כבר מתחיל להלחיץ אותי.
" חזקה הסיגריה " אמרתי כמנסה להעביר נושא.
" זה נכון? " הוא שאל והסתכל עליי מחויך.
" למה אתה מחויך? " שאלתי.
" סתם " הוא אמר, " אחלה גבר ".
" למה לדחוף את האף לעיניינים שהם לא שלך? " שאלתי אותו.
" מתעניין זה הכל ".
" מצידי.. " אמרתי ולקחתי עוד שאיפה עמוקה מהסיגריה, " אז כן. לפרט גם? " שאלתי מתחכמת ובציניות מוחלטת.
" לא תודה " הוא אמר, הוא אפילו לא צחק מהבדיחה הקטנה, " אני מסודר ".
" המידע.. איך הגיע אלייך? " שאלתי.
" אני יודע כאן הכל ".
" הכל? " שאלתי, " אתה בטוח? ".
" אין דבר שחומק מנגד עיני, אין דבר שאני לא יודע.. אין דבר שאני לא יכול להתגבר עליו האמת, אני כבר עברתי פה את הכל ".
" הכל? " שאלתי מודאגת.
" מתוקה לא התכוונתי להדאיג אותך על הצהריים " הוא אמר והחל ללכת. תפסתי בידו ומשכתי אותו בחזרה אליי.
" תמשיך " ביקשתי, " מה זה הכל? ".
" יש.. בואי נגדיר את זה ככה.. שלושה חדרי עינויים ".
" מה? " שאלתי מופתעת והעיניים שלי נפתחו.
" בראשון כבר היית " הוא אמר בחיוך," זה החדר הזה שאת קוראת לו חדר הירגעות ".
" אוקיי… מה קורה אחר כך? ".
" השלב השני לחינוך מחדש הוא חדר שהוא סוג של חדר הירגעות רק עם קצת יותר עינויים. הם מכריחים אותך לעשות כל מיני דברים כדי לחזור לדרך הנכונה פה.. אני חייב להגיד לך שהמקום הזה לא קל.. בכלל לא. אנשים מפחדים להגיע לחדרים האלה ובגלל זה רוב הילדים שאת רואה פה הם ילדים טובים, טובים מאוד ".
" ומה השלישי? " שאלתי בפחד והרגשתי את קצב נשימות ליבי הולכות ומתעצמות.
" לאיים שיקחו לך הכל.. " הוא אמר בסופו של דבר, " את הזכויות הבסיסיות, את היכולת לתקשר עם העולם שבחוץ ואת היכולת לצאת מפה. יש ילדים שלא ראו את ההורים שלהם כבר כמה שנים, שלא יודעים מה עובר על המשפחה שלהם. ילדים כמוני.. ".
" ואיך מתמודדים? " שאלתי והסתכלתי על עיניו. שום עיניים נוצצות ושום שבריר של דמעות לא עמד בעיניו. בעיניי כבר עמדו שלוש.
" מנסים לשרוד, זה בראשונה " הוא אמר, " ואחר כך מחכים לישועה, ואני חושב שהיא הגיעה ".
" למה אתה מתכוון? ".
" אני יודע שאת קוראת לי משוגע, מאחורי הגב ובמחשבות שלך, אני לא מכיר רבים שלא יאמרו את אותו דבר. אבל אם יש סיבה שהתחברתי אלייך מלכתחילה, וגם הקטנה ביותר, שגורמת לי לדבר איתך טיפה יותר מכל האחרים, היא כי אני יודע שאת יכולה לשנות ולצאת נגד המוסכמות של המקום הזה. ושום דבר לא ישבור אותך. הדבר היחיד שישבור אותך זה אם יקרה משהו לאחד מהאנשים שיקרים לך, האנשים לא אלה שהשארת מאחור אלא אלה שחיים איתך פה ביחד. אם הם ישברו את תישברי, ומחובתינו לגרום לעצמנו לא להישבר ".
" על איזה אנשים אתה מדבר? " אמרתי כשיצאתי מההלם.
" יותם בראש ובראשונה " הוא אמר בחיוך, " אני, איתן, סלע וגלית המחנכת שלך ".
" אתה מלחיץ שאתה יודע כל כך הרבה עליי.. אבל לא הרבה פעמים אומרים לי דברים שהם כל כך נכונים ".
" אני לא אבגוד בך כמו איתן שהלך והלשין, אני לא איים עלייך כמו המנהלת " הוא אמר ואחרי המשפט הזה הוא נשם נשימה עמוקה, " ואני לא אטריד אותך מינית " הוא אמר ולא הסתכל לי בעיניים. אני הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. דמעות עמדו לי בקצוות העיניים.
" אתה ידעת ולא עשית כלום? " שאלתי מופתעת בעיניים בורקות.
" ליזי אני שמעתי על זה רק הבוקר.. אני נשבע לך.. אם הייתי רואה את זה אתמול אני הייתי מפוצץ אותו, מי הוא שיגע בך ככה, מי הוא שיעשה לך דבר שיגרום לך טראומה לכל החיים ".
" אני לא יודעת איך שמעת וגם לא אכפת לי, אני רק אבקש דבר אחד והוא שלא תדבר על זה. את הטראומה קשה לשכוח אבל אחרי לילה מדהים זה הדבר היחיד שאני זוכרת מאתמול. אני אתנקם בו על זה, אני אתנקם בבית הספר הזה, גם במידה וזה יעלה לי בחיים של עצמי ".
" אל תגידי דבר כזה.. בבקשה לא.. ".
" האנשים שהשארתי בבית לא חשובים, אמרת בעצמך ואני לא התנגדתי ".
" אבל את לא תשאירי אותנו לבד, לא תשאירי את כל מי שאוהב אותך פה לבד ".
" אני אפגע אם זה יעשה לכם יותר טוב, אם משהו ישתנה ואתם תרגישו טוב יותר פה. לפגוע בעצמי סתם ככה אני לא אעשה ".
וויד נאנח. שיחות כאלה אף פעם לא קל לעשות, בעיקר כשיש לך תדמית לשמור עליה כמו של וויד- התדמית הרעה והמזוגזגת.
" דבר ראשון אבל שצריך לעשות.. " הוא אמר אחרי שתיקה קלה, " זה לשכנע את גלית להפיל את התינוק. אחרי זה, אחרי שנדע שזה כבר לא אמור להדאיג אותנו, נתחיל במבצע נקמה. תסמכי עליי ותדעי שאני לא משקר לך, את הבנאדם היחיד שלא שיקרתי לו בחיים, ואני אומר את זה ברצינות. את גורמת לי להשתנות ולטובה. אנחנו צריכים כוח מהמערכת כדי שימרוד איתנו, ואז נראה איך נעיף מפה את המנהלת המזורגגת ואת סגל המורים המענה ".
" לנצח… " לחשתי לו ולאוויר הפתוח.
" לנצח " הוא אמר בחיוך גדול, " ואל הניצחון ".
תגובות (1)
תמשיכי